"במרכז הרומן עומדת אם אלפחם על שכונותיה וסמטאותיה, רחובותיה הנשכחים וחזיתות בתיה, בתווך שבין פניה הנעדרות מהעבר לפניה המלאכותיות בהווה. סביבה מבצע הרומן שני מהלכים ספרותיים סותרים: האחד הוא קינה על מקום, והשני הוא התנגדות לקינה", אחרית הדבר שכתבה ד"ר עאידה פחמאוי-ותד לרומן "עונת המשמישים".
"יא יאבּא, אני נידון לתלייה בין עינייך ונקודת החן בתחתית לחייך המאירה, איני יכול להסיט את מבטי מהן. נגזר עליי להישאר שם למשך כל חיי ולא לרדת לעולם." פרק מתוך הרומן "דייר משנה וקורי עכביש" של סמיר נקאש שהתפרסם בכתב העת האלקטרוני "אלכסון".
כתב העת עיונים בספרות ילדים הקדיש את הגליון האחרון שלו לסיפורי עם מהלבנט בעקבות אסופת סיפורי העם "כאן יא מא כאן" שיצאה לאור בסדרת מכתוב. את הגליון ערכו יחד תמי ישראלי ולואי ותד, והוא כולל מאמרים ומסות, וסיפורים נבחרים, ביניהם כאלה שלא התפרסמו באסופה.
"איך פספסתי את זה. אני לא מחזיק סתם חפץ ביד. זה ממש לא סתם ספר. זה ספר בעברית. עכשיו הבנתי. הספר הוא זה שגרם לי למחנק. בגללו הרגשתי מועקה. המילה הכתובה על כריכתו ובין דפיו. השפה הזו. השפה העברית בברלין", סיפור של לואי ותד, מתרגם בסדרת מכתוב مكتوب، שהתפרסם בכתב העת גרנטה.
"כשסופר בסדר גודל כזה של טווח ויכולות בשפה הערבית, על הלהגים והדיאלקטים שלה ובעל היכרות כה מעמיקה עם התרבות היהודית־מוסלמית, כותב על העיר שממנה גלה ארבעים שנה קודם לכן, זהו מסמך עדות ופואטיקה גם יחד המעורר השתאות", אחרית הדבר שכתבה חביבה פדיה לרומן "דיירי משנה וקורי עכביש".
פרק מתוך הרומן של אליאס ח'ורי "סִינאלכּוֹל" שנמצא בתהליך תרגום במכתוב مكتوب.
"הגלות בשוודיה הביאה לתמורה פנימית וסגנונית בשירת אלמדהון, שניתן לאפיינה במילת המפתח "סכיזַופרניה" או "פיצֶול אישיות", ככותרתו של אחד השירים המרכזַיים בספר זַה. מצֶד אחד הוא התקרב לתרבות האירופית שבתוכה חי, אך מצֶד שני גופו דחה בשאטָ נפש את האפשרות להישתל ולצֶמוח מחדש כאדם וכאומן אירופאי". אחרית הדבר שכתב דניאל בהר לקובץ השירה "ניסיתי לתרגם לך את המלחמה".
הַספִּּורּ הַזהֶּ באֶּמֱתֶ הִתְרַחֵשׁ, וְאֵינוֹ סְתָם כָּזָב שֶׁיָּצָא לִי לְקוֹשֵׁשׁ. אַבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת בֶּאֱלהִֹים, שֶׁיִּתָּכֵן כִּי הַדְּבָרִים מֻמְצָאִים.
סיפור מתוך הקובץ "כאן יא מא כאן: סיפורי עם מסלאד אלשאם".
"פירושה של מעורבות היא להתייצב בקרבות היסטוריים בזמן אמת לצידם של המנושלים ולהעלות דרך עולמה הבדיוני של הספרות הזדהות עם תנועות הפועלות לשחרור פוליטי. לפי עיקרון זה, שאלת פלסטין וייצוג הנכבה ניצבת בלב יצירתו של ח'ורי, וסביבה סובבת הטרילוגיה", סקירה של דניאל בהר לטרילוגית "ילדי הגטו".
שני שירים של מחמוד דרוויש שמתפרסמים לראשונה בעברית בתרגום חברי מכתוב. השירים מתייחסים למלחמה שהתחוללה בלבנון בקיץ 2006 ולמצב המלחמה ששרר באותה העת בעזה, ובחרנו לתרגמם לאור הרלוונטיות שלהם היום.
לואי ותד כותב על "כאן יא מא כאן: סיפורי עם מבלאד אלשאם", קובץ סיפורי העם שראה אור בסדרת מכתוב: "הקורא עשוי למצוא בהם התכתבויות עם סיפורים כמו סינדרלה, היפה והחיה ושלגיה, אשר מסופרים באופנים חדשים ומרעננים הנטועים עמוק בתרבות הלבנטינית של בלאד אלשאם".
"בתוך המחשבה המערבית בנושא מודרניזציה ורציונליזציה, סיפורי העם הם החריג שמייצג את העבר. במסגרת התזה של מקס ובר בנושא "הסרת הקסם" מן העולם והחלפתו במערכות רציונליות, כמו מדינה, בירוקרטיה, משפט, חוק וסדר חברתי – הם נחשבים לשיירים של עידן הקסם", אחרית הדבר שכתבו יחד לואי ותד ויהודה שנהב-שהרבני לקובץ "כאן יא מא כאן: סיפורי עם מבלאד אלשאם".
"אדם בדמותי" הוא הרומן השלישי והאחרון בטרילוגיית "ילדי הגטו", ובו חותם אדם דנון את מסעו בין לוד, חיפה, יפו וניו־יורק. כמו שני הרומנים הקודמים, גם הרומן הזה מורכב משכבות של זמן־מרחב המשתרגות סביב ההיסטוריה הכללית והביוגרפיה של אדם – הנעות כמו מכונת זמן בין עבר לעתיד ובין עולמות מקבילים.
עזה לא ממשיכה בפיצוציה היומיים כדי שנאמר לה תודה. עזה גם לא שבה ומסתערת על המוות כדי שנכתוב עליה שיר. עזה גם לא מוצאת מרווח של זמן כדי לקרוא את איחולינו, וגם דואר לעזה אין, שכן היא נצורה בין תקווה לאויבים. ולמרות כל זאת, היא עומדת היום, וכל יום, כדי שנתפלל לשמה המיוחד. אין זה…
תולדות התרגום אפופים מסתורין ועמוסים תככים, בגידות ונקמות. בעבר הרחוק זכו מתרגמים ליחס חשדני ואמביוולנטי, ואין פלא בכך לאור העובדה שרבים מהאנשים ששלחו את ידם בתרגום באותם ימים היו טיפוסים מפוקפקים למדי- עבדים, עריקים, מרגלים, יורדי ים, שבויי מלחמה ופליטים.
"היֹה הייתה אישה שלא הרתה ולא נולדו לה ילדים. יום אחד, בליל אַלְקַדְר הקדוש שבסוף הרמדֿאן, היא התפללה אל בוראה: רִבּוֹנוֹ שׁל עוֹלָם, תֵּן לִי פָּעוֹטָה, שׁאוּכַל לְגַדֵל ולָתֵת לָהּ בַּיִת. רִבּוֹנוֹ שׁל עוֹלָם, תֵּן לִי יַלְדָה, גַּם אִם תִּהְיֶה רַק חַרְצַנִּית שׁל זַיִת!" סיפור מתוך קובץ סיפורי העם "כאן יא מא כאן" העתיד לצאת לאור בסדרת מכתוב בשנת 2024.
"בסיפוריו התרכז מחמד נפאע בתיאור הכפר הערבי, הקשר העמוק של הפלאחים לאדמה, התנגדותם העיקשת לדיכוי, והצומוד שלהם בחיי היום-יום. באמצעות הפיכת הכפר הפלסטיני בישראל לאתר אקטיבי של התנגדות יצר נפאע גרסה מקומית של הריאליזם הסוציאליסטי, גרסה שהציעה פתרון פואטי למתח בין הזירה המעמדית לזירה הלאומית", ההקדמה שכתב פרופ' יהודה שנהב-שהרבני לקונטרס "קושאן".
בקיץ 1916 יצאו שני המשכילים העוסמאנים הצעירים מוחמד בהג'ת ורפיק אל־תמימי למסע מחקר בחלקה הדרומי של בפרובינציית ביירות לבקשת המושל החדש והנמרץ עזמי ביי. הדו"ח שחיברו משלב רשמי מסע עם נתונים היסטוריים, דמוגרפיים, כלכליים ואחרים על המחוז, ובמיוחד על העדות הדתיות ועל הערים והכפרים שאכלסו אותו. אלי אושרוב כותב על הספר "וילאית ביירות" המיועד לצאת לאור בסדרת מכתוב-مكتوب בשנת 2024.
"כל דבר במלבס שונה מן המצופה, וכל דבר מעבר לדמיון. שאלתנו הראשונה קיבלה כעת צורה מכאיבה: האם היישוב הזה שלנו? כל מקום שתיתן בו את עיניך, נושבת ממנו רוח עברית עזה.", פרק מתוך הספר "ולאית ביירות" של רפיק אלתמימי ומוחמד בהג'ת. הספר מתורגם לעברית בימים אלו ומיועד לצאת לאור בשנה האה בסדרת מכתוב-مكتوب.
טאהא מוחמד עלי היה מן המשוררים הפלסטיניים החשובים בדורו. בשירתו תופסים זיכרון הנכבה, והניסיון להחיות את הכפר שחרב, על דמויותיו השונות, מקום מרכזי, ואלו מעוצבים לא פעם עם מידה של הומור ואירוניה. אלמוג בהר כותב למגזין "מקו ועד תרבות" על השיר "נקמה" ושירים אחרים של טאהא.
"קראתי לאיטי את הסיפור "ע׳זאלה", והתפעלתי מהאופן שבו הסיפור האישי של עבד אלבאקי מתעמק בסיפור הקולקטיבי של ניתוק האדם מהאדמה והטבע בהקשר הקולוניאלי הישראלי, ומתאר את המשבר הבין-דורי, ואת משבר הגבריות הערבית, ואת השלכות ההיעדר, או נטישת האב המודרני…", הדברים שנשא איאד ברגותי, עורך המשנה בסדרת מכתוב, בהשקה של הקובץ "לשכת המקוללים" מאת מחמד עלי טאהא.
"האדמה הממשית הופקעה, וגם השמות שסימנו אותה הוחלפו על ידי ועדת שמות, אך משהו מהקיום שלה נשמר במקום אחר: בשפה. השפה היא אדמה, אבל היא לא תמיד אדמה פורייה, כי היא יכולה להיות גם ביורוקרטית ויבשה. כדי שמשהו יצמח מתוכה היא צריכה שירד עליה גשם. הגשם הזה הוא חלק מהמעשה הספרותי של מוחמד עלי טאהא.", הדברים שנשאה העורכת הספרותית דפנה רוזנבליט בהשקה של קובץ הסיפורים "לשכת המקוללים".
"זהותה של כרכוכ היא בראש ובראשונה זהות קרנבלית שעשויה בין רגע להתהפך מאושר לזעם ומעליזות חגיגית לאלימות דורסנית. אלעזאווי אוהב להקהיל את הציבור הכרכוכי המגוון בסצנות קולניות שהופכות לקטלוגים המכנסים את ריבוי הלשונות, העדות והתרבויות", סקירה של דניאל בהר לרומן 'אחרון המלאכים' בכתב העת מעלה.
ברומן "אחרון המלאכים" מתאר פאדל אלעזאווי, סופר עיראקי יליד כרכוך שגלה לברלין, את שקיעתה וחורבנה של עיר הולדתו בסגנון הריאליזם המאגי נוסח גבריאל גרסיה מארקס. סקירה של רונן זיידל במוסף הספרות של "הארץ".
"כאדמונד עמראן אלמאלח הסופר, שעסק ברבות מיצירותיו בזיכרון, בעבר וביחסים ביניהם, גם חידת אדמונד עַ מְ ראן אַלְ מַאלֶ ח (להלן החידה) שיצר אחג׳יוג׳, חוקרת עבר וזיכרון. במעין הומאז׳ לחייו של הסופר המרוקאי הוותיק וליצירתו, הולך הסופר הצעיר בעקבותיו ומציג עד כמה ההיסטוריה והזיכרון הם רבי־פנים, מלאי אפשרויות והיתכנויות שיש שהתקיימו ואפשר שלא.."
הסיפור שנתן לקובץ הסיפורים של מחמד עלי טאהא את שמו- לשכת המוקללים! הקובץ מהווה המבחר העשיר ביותר של סיפוריו שראה עד כה אור בעברית.
"כתביו של מוחמד עלי טאהא מהווים ציון דרך אנושי ופלסטיני לא רק בגלל כישרונו הספרותי או משום שהוא מעמיד בלב הכתיבה סיפורים אנושיים על האדם הפלסטיני, אלא מכיוון שהוא משתייך לדור הילדים שגורשו בזמן הנכבה, ושנושא עמו מאז את חווייתם הטרגית." אחרית הדבר שכתבה ד"ר עאידה פחמאוי-ותד לקובץ הסיפורים "לשכת המקוללים".
"חמיד, שטרם זכה בתואר שנודע בו עד סוף חייו, נכנס לביתו שהדיף ריח מדבריות. כמנהגו תמיד, בעטה רגלו בדלת הכבדה העשויה עץ אגוז המקושטת במסמרים רחבי־ראש. הוא נהג לנעול את מנעול הדלת, בעל הזיזים הבולטים, רק בשעות הלילה, ולכן הופיע עליו טחב, ששיווה לשוליו גוון ירוק זרחני." פרק ראשון מתוך הרומן העיראקי "אחרון המלאכים".
במאמר זה, מתמקדת ד"ר עאידה פחמאווי ותד במורכבות התרבותית והפוליטית הכרוכה בתרגום ספרות פלסטינית לעברית ובמודל התרגום הייחודי שפותח בידי פרוייקט מכתוב. "סיפור עכאא'י" כמקרה בוחן.
"רק בחלום יכולה הגיבורה לדעת שהיא מתה, כמו שקורה בפסקת הסיום הגאונית של כאילו היא ישנה, המציגה את הפרדוקס הזה במלוא חריפותו. זהו סיום ראוי לחיים שהם חוויית הזיה מתמשכת, נטולת כל חוץ, המראה כי החלום איננו היפוכם של החיים, וגם החיים אינם היפוכו של החלום.", החתימה שכתב ד"ר ראיף זריק לרומן של אליאס ח'ורי.
"איך מספרים על נכבה שעוד לא התרחשה, ועדיין מצויה בחבלי לידתה? איך אפשר לספר על מרחב שהפך צר וקטוע, ולגולל את קורותיהם של דורות שונים הנבללים זה בזה?", אחרית הדבר שכתבה ד"ר עאידה פחמאוי-ותד לרומן של אליאס ח'ורי "כאילו היא ישנה".
"בפרוזה הזו אפשר לראות גם סדקי תהומות, בבחינת כתיבה על השפה כגיבורת הרומן, כתיבה הגותית שדומה יותר לשירה מאשר לפרוזה". זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת.
"זה עולם של נשים. רובן ממעטות לצאת מהכפר, ולא מכירות את החיים באוניברסיטאות, במרכזי הקניות, במסעדות ובאולמות הקולנוע, שילדיהן פוקדים בקביעות. דור ההורים ממשיך לחיות כפי שחיו פעם, בנעוריהם". סיפור קצר מתוך "הכלוב", קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס.
לואי ותד כותב על קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס: "אחת השאלות המורכבות ביותר העולות מדפי הספר, בעיקר בסיפורים שבהם נפגשים מזרח ומערב, היא בדבר היחס שבין ערכי הקהילה המסורתיים אל מול האינדיבידואליזם הליברלי".
אחרון המלאכים נחשב לאחת מפסגות יצירתו של אלעזאווי ולאחד הרומנים החשובים שנכתבו בערבית. הרומן, שנכתב בסגנון הריאליזם הפנטסטי, הוא במידה רבה סיפורה של העיר כרכוכ, אחת הערים המגוונות, המעניינות ובעלות ההיסטוריה העשירה ביותר ברחבי המזרח התיכון, ולא פחות מכך גם מוקד לאחד הסכסוכים הלאומיים הבוערים של העידן הנוכחי.
הצצה לרומן של הסופר המרוקאי הצעיר מוחמד סעיד אחג'יוג' "החידה של אדמונד עמראן אלמאלח" שנמצא בתהליך תרגום בסדרת מכתוב. הרומן שואב השראה מחייו של הסופר היהודי מרוקאי אדמונד עַמְרָאן אלמאלח ומאפשר לעמוד על ההיסטוריה של יהודי מרוקו מנקודת מבט ערבית.
"מאז ומעולם היו היחסים בין אבו רמזי וח'ליל עכורים, בלשון המעטה. העליות והירידות שחלו בהם בחמש־עשרה שנות שכנות הושפעו מקשייהם הכלכליים, מהפערים בהשקפותיהם בתחום הפוליטיקה המקומית, מהמתחים בין נשותיהם (סעיף חשוב שעוד נתעכב עליו), מהמחלוקת הקבועה בשאלת הגבול בין מגרשיהם, ומשלל חיכוכים שונים ומשונים". סיפור קצר מתוך "הכלוב", קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס.
בסקירה למוסף "פנס" כותבת רחלי דור רפפורט: "כשחרזאדה מודרנית, אחמד מתפתל בין שלל דימויים ודמויות, כיעור ויופי, כדי לבלבל את הקורא העליון – הצנזור של השאה – אך מעמיד אל מול פרצופו ביקורת פוליטית ותרבותית בכל עמוד ובכל פרק מעמודי הספר"
"עץ החרוב שהורה למתיישב הזר ה"חף מפשע" עלי ועל אבות אבותיי, הוא־הוא העטיפה לזהותי, והוא גם העור של נשמתי, אם יש עור לנשמה…", מחמוד דרוויש כותב לסמיח אלקאסם. מכתב מתוך ספר "אלרסאא'ל- האיגרות".
"כוכבות הספר הן הנעליים. הן משמשות באופן סמלי כחפץ המפריד בחדות בין מי שאין לו לבין מי שיש לו קצת יותר", סקירה של אביב פטר לרומן "מנהל בית הספר" של ג'לאל אל-י אחמד במעלה- כתב עת לביקורת.
סקירה של ורד לי בעיתון הארץ: "הולכת כמו נעמי קמפבל" כולל 64 סיפורים קצרים שנבחרו מתוך קובצי סיפורים שפירסם אחרי שנות ה–90. בקבצים אלה כתיבתו השתכללה מבחינה אסתטית, השילה מעליה סממני אידיאולוגיה כובלת וסיסמאות פוליטיות דידקטיות שאיפיינו אותה בראשיתה, ופנתה לעיסוק בקיום האנושי בכלל וזה הפלסטיני בפרט.
"כך נהגו שניהם במשך שבועות אחדים, הנער ח'לדון עומד בפתח החנות, וזיידון המוכר המוזר ניצב מאחורי הדלפק של החנות הגדושה בערימות של נייר צהוב שאין להן דורש. ואיזה צורך יימצא לנייר בכפר שאין בו אף בית ספר או כֻּתַּאבּ ?". פרק מתוך הרומן "שפת הסוד" של נג'וא ברכאת.
פידא ג'ריס נעה בין שני עברי הקו הירוק, ומביאה תמונות מהחיים בכפרים הפלסטיניים, בעבר ובהווה, בגליל ובגדה. אחרית הדבר שכתבה כפאח עבד אלחלים לקובץ הסיפורים "הכלוב".
ספריה של אילנה ברנשטיין קוראים תיגר על מושגים מקודשים של אימהוּת, ומעיזים לגעת גם בהנחות יסוד הנוגעות בנוכחות ובקיום בכאן ובעכשיו. אחרית הדבר שכתבה המתרגמת מונא אבו בכר לגרסה הערבית של "מחר ניסע ללונה פארק" שיצאה לאור בשיתו"פ בין מכתוב לדאר לילא.
שימו לב, החוויה שמצפה לכם כאן עלולה לעורר דריכות, מתח ולא מעט סימני שאלה. ההקדמה שכתב איאד ברגותי, עורך המשנה של מכתוב, לרומן "שפת הסוד" של הסופרת הלבנונית נג'וא ברכאצת.
פרק מתוך הרומן "מנהל בית הספר" של ג'לאל אל-י אחמד שהתפרסם בכתב העת אלכסון.
"יומיים לפני החג כבר היו התעודות מוכנות וחיכו לחתימתו של המנהל. מאתיים שלושים ושש חתימות יכלו להימשך עד שעות הצהריים..", פרק ראשון מתוך הרומן "מנהל בית הספר" של ג'לאל אל-י אחמד.
"נשכבתי לצד אמי, נשקתי לראשה ולחשתי לה, יאם, יאם, יאם, קומי, אמא, אני עומד לנסוע, ויכול להיות שלא נתראה עוד". פרק ראשון מתוך הרומן "עיראקי בפריז" מאת הסופר שמואל שמעון שעתיד לראות אור בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب בקרוב.
"נוסף על שימוש בריאליזם ספרותי, שבא לידי ביטוי בשפה אבסטרקטית, בוטה, וולגרית ונטולת ז'רגון פילוסופי, אימץ אל־י אחמד סגנון כתיבה מעורפל ושופע מטאפורות, וזאת כדי להתחמק מכללי צנזורה מחמירים של משטר השאה", אחרית הדבר שכתב ד"ר חגי רם לרומן "מנהל בית הספר".
"[הספרים] לא רק שהם מציעים דגם לפעולה פוליטית-ביקורתית בתרגום, אלא שהם מציעים גם דגם לחילוץ של פעולה פרגמטית מתוך תיאוריה פוסט-מודרניסטית." סקירה מקיפה של אוהד זילצר זובידה.