בחצר הפנימית של ההוסטל הישן והיפה "טליתא קומי", בעיירה הפלסטינית הקרובה לירושלים בית ג׳אלא, ישבתי בשבת האחרונה עם קבוצה של פעילי זכויות אדם. עשינו הפסקה קצרה מדיונים ארוכים וקשים בנושא הפרת זכויות האדם הפלסטיני במרחב הדיגיטלי.
בהפסקה ניסינו לברוח משיחות בעלות תוכן רציני מדי. ״איזה עץ זה?" שאלה אחת המשתתפות בניב כפרי והצביעה על עץ פרי ענק שבצילו ישבנו. אף אחד מאיתנו לא ידע לענות. הסתכלנו זה על זה באכזבה עמוקה. באותו רגע, בתוך תוכי, התביישתי בבורות שלי, התביישתי בכך שאני לא מכיר מספיק את הטבע, ולא יודע מה שמם של רבים מהצמחים שצמחו בגינה שבה שהינו. הרגשתי מובס תרבותית. הבנתי את עומק הטרגדיה שלי, ושלנו, את הטרגדיה של הניתוק שלי כפלסטיני מהאדמה, מהמולדת, מהמורשת… את הניתוק שלי כבן אנוש מהטבע.
הספר ״לשכת המקוללים״ היה איתי בתיק. התכוונתי לקרוא אותו שנית כדי להתכונן לערב המיוחד הזה. באותו ערב קראתי את הספר מחדש. קראתי לאיטי את הסיפור "ע׳זאלה", והתפעלתי מהאופן שבו הסיפור האישי של עבד אלבאקי (הסב והנכד) מתעמק בסיפור הקולקטיבי של ניתוק האדם מהאדמה והטבע בהקשר הקולוניאלי הישראלי, ומתאר את המשבר הבין-דורי, ואת משבר הגבריות הערבית, ואת השלכות ההיעדר, או נטישת האב המודרני (שאיננו פלאח)…
סיפור זה הוא אכן דוגמא לאופן שבו הספרות מתעדת תהליכי עומק, אבל הוא גם תיעוד עשיר ואצילי של הטבע עצמו, ושל הקשר של האדם עמו: של שמות העצים, הנחלים והכפרים. הוא כמו מיפוי או סקר אדריכלי מפורט של בניין היסטורי שהיה מיועד להריסה,
ונהרס. נחרב. אנחנו נמצאים עכשיו במין מצב מיקרו פוסט-אפוקליפטי. החורבן כבר קרה, אין קן ואין נשר, יש רק זיכרון ואהבה אבודה.
הסיפור הזה, "ע׳זאלה", של מוחמד עלי טאהא, שגלי עגנון תרגמה מערבית וחנאן סעדי ערכה את התרגום שלו, מסופר בגוף ראשון ומתחיל כך:
בכל פעם שאני עובר האהבה והגעגועים מאטים את צעדי וגורמים לי לעצור ולברך אותה: 'בוקר טוב סבתא ע׳זאלה' או 'ערב טוב סבתא ע׳זאלה', ולעתים אני צועק בקול חזק 'שלום סבתא!' אולי היא שומעת אותי. ואף על פי שאנחנו עסוקים תמיד, וממהרים תמיד, ומתלוננים שחסר לנו זמן, מעת לעת אני ניגש אליה, ואוחז בידה, ונושק לה, ויושב אצלה. חמימות מציפה אותי בשעה שאצבעותיה הירוקות מלטפות את שערי, ובאוזני אני כמעט יכול לשמוע את קולה שואל אותי: 'נו יא ממזר, התחתנת כבר, או שאתה עדיין כמו תור, קופץ מקיר לקיר וממגדל למגדל?' – 'אבל סבתא ע׳זאלה,' אני עונה, 'אני שומר אמונים לך, שלא תרגישי בודדה'.
كلما مررت في ذلك الشارع وقفت شوقا وإجلالا وحيّيتها: صباح الخير جدّتي غزالة أو مساء الخير جدتي. وأحيانا بصوت عال أقول لها: السلام عليكم يا جدتاه، لعلّها تسمعني. وعلى الرغم من أننا مشغولون دائما ومسرعون دائما، ونلعن الوقت دائما، فإنني بين حين وآخر أدنو منها وأصافحها وأقبلها، وأجلس عندها فأشعر بالحنان والمحبة وهي تداعب شعري بأناملها الخضراء، وأكاد أسمعها تقول لي: هل تزوجت أم ما زلت مثل ذكر الحمام تنطّ من حائط إلى حائط ومن برج إلى برج يا عكروت؟ والله يا جدّتي غزالة أنا على العهد باق على حبّك. باق لك فلا تشعري بالوحدة وإياك أن تشعري بالغربة
סבתא ע׳זאלה פה היא לא הסבתא עצמה, לא הגוף האנושי שלה, אלא עץ זית שתול בכיכר הכפר, אחרי שנעקר מאדמת כרם ״קן הנשר״. את העץ נטע הסבא עבד אלבאקי ממש אחרי חתונתו עם אהובתו ע׳זאלה, היפה כמו איילה, וקרא לו בשמה, כי ״היש מנוחה טובה מלהניח את ראשך בחיקה של אישה שאתה אוהב ולישון שינה מתוקה?״. בכל פעם שהיה הסב מתעייף מהעבודה הוא היה נח בצלו של עץ הזית, ע'זאלה.
בעץ של סבתא ע׳זאלה האדם הוא גם חיה – איילה, והוא גם עץ נטוע באדמה, והעץ הוא מושא אהבה הנושא זיכרון טעון. האדם אינו מחובר לטבע רק בחייו, הוא שתול בו גם אחרי המוות הפיזי שלו. העץ הזה של הסבתא הוא בעצם התשובה של מוחמד עלי טאהא לניתוק מהטבע, שהוא אקט מודרניסטי המסמן לאדם הנאור את גבולות התרבות האנושית ואת המקום שבו מסתיים הטבע, וגם אקט קולוניאלי וקפיטליסטי שמטרתו לנשל את הילידי מאדמתו ולהפוך אותו מאדם מייצר ועצמאי לאדם שכיר, תלוי ומנוכר.
בציטוט הזה מהסיפור אפשר לראות איך האדם המודרני מאבד, לצד האדמה, גם את השליטה על הזמן שלו, ואף על פי כן קם בו כוח הדוחף אותו לעצור, להחזיר לעצמו את השליטה על הזמן, ולשוחח עם העץ על בדידותו.
עבד אלבאקי הנכד טרם התחתן, ועדיין לא מצא אהבה. עבד אלבאקי (אלבאקי מלשון בקאא׳- بقاء- כלומר הישארות במקום), לא יישאר עוד הרבה זמן במקום, כי לעבד אלבאקי אין ילדים ואין לו המשכיות. עבד אלבאקי נמצא בסכנת הכחדה.
המודל הגברי של סבא שלו מקשה עליו להמשיך. סבתא ע׳זאלה לא הפסיקה לבכות אחרי פטירתו של הסב, ״ולא חדלה לומר כי האל ישתבח לא ברא אף גבר שישתווה לו בתשוקה ובחוכמה, ואלמלא הנימוסים והכבוד אוסרים על אישה לדבר על דברים מסוימים, אני בטוח שהייתה אומרת גם שלא נברא אף גבר שישווה לו במיטה.״
עבד אלבאקי ראה בסבא הפלאח בכפר מופת של גבריות ואבהות. הקשר הזה עקף את יחסיו הפושרים עם אביו, הפקיד בחברה לפיתוח ובנייה בעיר שאכל בסכין ומזלג. הסב העדיף להסתבן בסבון שמן זית, והאבא בתחליב דאב או בשמפו. הסב היה מאוהב בסבתא ע׳זאלה הפלאחה, ולאב הייתה פילגש בעיר ויחסיו עם אשתו היו כמו שמן ואש… האב היה ״חרבאן״, מקולקל.
הסב רואה בנכד שלו, ולא בבנו, את ממשיך דרכו, כי הוא מוצא בו את ״הגבריות, אהבת האדמה, אהבת העצים, אהבת הסוסים, ואהבת האישה הקיימים גם בו.״ הסב הפלאח רצה שהנכד שלו יהיה קשור לאדמה ולטבע, אבל גם ילמד ויהיה משכיל כחלק ממעשה של התנגדות לנישול ולשליטה הקולוניאלית. ״בני דודינו,״ הוא אומר, ״לומדים במכללות ובמכונים, ומצליחים להשתלט על אדמותינו. הם מצליחים כי אינם סולדים מעבודת האדמה, ואינם רואים בה דבר פסול. לעומת זאת אביך זנח את האדמה ואת קן הנשר, וכרך את חייו בפקידות. הפקידות מבטיחה משכורת, אבל לא מזינה את הגוף.״
הפיסקה הקצרה הזאת מבטאת את המאבק הבין-דורי המתקיים בתוך החברה הפלסטינית בצל תהליכי ה"מודרניזציה״, ומבטאת את הניסיון האחרון להבטיח המשכיות.
הממשלה מפקיעה בסיפור את האדמה של כרם קן הנשר. הקן יוחרב, אבל עד שזה יקרה עושה הטקסט הספרותי אקט של rewind, ומתעד דרך הסבא את ההיסטוריה של עצי כרם ״קן הנשר״: "השקד הזה מג׳נין, והשיזף הזה מיעבד, וההוא מאלסילה, וזה מאום אלפחם, והתפוח מצפד, וזה ששם מאדמות צפצאף, והלימון הזה מע׳אבסיה, והתפוז מאלנהר, והקלמטינה ״יוספנדי״ היא מעכא… הגפן עם הענבים הלבנים מהרי אלח׳ליל, וזו שענביה שחורים מבית ג׳אן, והתאנים- אחת מתרשיחא ואחת מאדמות אלשאע׳ור".
שלוש שנים אחרי שסבתא ע׳זאלה נפטרה הממשלה הפקיעה את כרם הנשר לטובת כביש רחב בכפר שהפך לעיר עמוסה וכושלת. האב הגיש התנגדות, ואנשי המקום הציבו אוהל מחאה, אבל הבולדוזרים הגיעו ועקרו את העצים: את התות והגפנים והתפוזים והקלמנטינה והלימון והשקד והמשמש והשיזף והדקל. ״את כולם הפכו לקרשים יבשים, גופות נטולות חיים״. הכרם נחרב ואיננו עוד.
בדרכי חזרה מבית ג׳אלא, החנוקה בגדר ההפרדה וכבישי האפרטהייד והמאחזים החדשים בנחל אלח׳רור, לא הפסקתי לחשוב על סבתא שלי עיפת – אום איבראהים, זיכרונה לברכה, שהייתה מאוהבת בעצי הזית, וחגגה מדי שנה את מסיק הזיתים, והבנתי את חוכמתה. הבנתי למה היא חילקה את כרם הזיתים האחרון שנשאר לה בין כל בנותיה, שנפגשות בכל עונת מסיק זיתים בכרם, ועובדות ביחד, ונזכרות בה ומדברות עליה. היא ידעה איך להמשיך את מורשתה. כמו מוחמד עלי טאהא, גם היא ידעה שההמשכיות של האדם כרוכה ברגשות שצומחים כאשר הוא שותל בפועל באדמת הזיכרון.
אולי זה מה שיישאר אחרינו אחרי המיקרו חורבנות שאנחנו חווים.
תודה לסופר ולאומן הסיפור הקצר, מוחמד עלי טאהא, שוקרן על הסיפור הזה, ועל כל הסיפורים שהוא כתב במשך 60 שנה, ומהווים היום מורשת עשירה ויקרת ערך.
*לצפיה בערב ההשקה של "לשכת המקוללים" לחצו כאן.
*פרטים נוספים על הקובץ כאן.