"בפרוזה הזו אפשר לראות גם סדקי תהומות, בבחינת כתיבה על השפה כגיבורת הרומן, כתיבה הגותית שדומה יותר לשירה מאשר לפרוזה". זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת.

"זה עולם של נשים. רובן ממעטות לצאת מהכפר, ולא מכירות את החיים באוניברסיטאות, במרכזי הקניות, במסעדות ובאולמות הקולנוע, שילדיהן פוקדים בקביעות. דור ההורים ממשיך לחיות כפי שחיו פעם, בנעוריהם". סיפור קצר מתוך "הכלוב", קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס.

לואי ותד כותב על קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס: "אחת השאלות המורכבות ביותר העולות מדפי הספר, בעיקר בסיפורים שבהם נפגשים מזרח ומערב, היא בדבר היחס שבין ערכי הקהילה המסורתיים אל מול האינדיבידואליזם הליברלי".

אחרון המלאכים נחשב לאחת מפסגות יצירתו של אלעזאווי ולאחד הרומנים החשובים שנכתבו בערבית. הרומן, שנכתב בסגנון הריאליזם הפנטסטי, הוא במידה רבה סיפורה של העיר כרכוכ, אחת הערים המגוונות, המעניינות ובעלות ההיסטוריה העשירה ביותר ברחבי המזרח התיכון, ולא פחות מכך גם מוקד לאחד הסכסוכים הלאומיים הבוערים של העידן הנוכחי.

הצצה לרומן של הסופר המרוקאי הצעיר מוחמד סעיד אחג'יוג' "החידה של אדמונד עמראן אלמאלח" שנמצא בתהליך תרגום בסדרת מכתוב. הרומן שואב השראה מחייו של הסופר היהודי מרוקאי אדמונד עַמְרָאן אלמאלח ומאפשר לעמוד על ההיסטוריה של יהודי מרוקו מנקודת מבט ערבית.

"מאז ומעולם היו היחסים בין אבו רמזי וח'ליל עכורים, בלשון המעטה. העליות והירידות שחלו בהם בחמש־עשרה שנות שכנות הושפעו מקשייהם הכלכליים, מהפערים בהשקפותיהם בתחום הפוליטיקה המקומית, מהמתחים בין נשותיהם (סעיף חשוב שעוד נתעכב עליו), מהמחלוקת הקבועה בשאלת הגבול בין מגרשיהם, ומשלל חיכוכים שונים ומשונים". סיפור קצר מתוך "הכלוב", קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס.

"עץ החרוב שהורה למתיישב הזר ה"חף מפשע" עלי ועל אבות אבותיי, הוא־הוא העטיפה לזהותי, והוא גם העור של נשמתי, אם יש עור לנשמה…", מחמוד דרוויש כותב לסמיח אלקאסם. מכתב מתוך ספר "אלרסאא'ל- האיגרות".

"כוכבות הספר הן הנעליים. הן משמשות באופן סמלי כחפץ המפריד בחדות בין מי שאין לו לבין מי שיש לו קצת יותר", סקירה של אביב פטר לרומן "מנהל בית הספר" של ג'לאל אל-י אחמד במעלה- כתב עת לביקורת.

סקירה של ורד לי בעיתון הארץ: "הולכת כמו נעמי קמפבל" כולל 64 סיפורים קצרים שנבחרו מתוך קובצי סיפורים שפירסם אחרי שנות ה–90. בקבצים אלה כתיבתו השתכללה מבחינה אסתטית, השילה מעליה סממני אידיאולוגיה כובלת וסיסמאות פוליטיות דידקטיות שאיפיינו אותה בראשיתה, ופנתה לעיסוק בקיום האנושי בכלל וזה הפלסטיני בפרט.

"כך נהגו שניהם במשך שבועות אחדים, הנער ח'לדון עומד בפתח החנות, וזיידון המוכר המוזר ניצב מאחורי הדלפק של החנות הגדושה בערימות של נייר צהוב שאין להן דורש. ואיזה צורך יימצא לנייר בכפר שאין בו אף בית ספר או כֻּתַּאבּ ?". פרק מתוך הרומן "שפת הסוד" של נג'וא ברכאת.

פידא ג'ריס נעה בין שני עברי הקו הירוק, ומביאה תמונות מהחיים בכפרים הפלסטיניים, בעבר ובהווה, בגליל ובגדה. אחרית הדבר שכתבה כפאח עבד אלחלים לקובץ הסיפורים "הכלוב".

"נשכבתי לצד אמי, נשקתי לראשה ולחשתי לה, יאם, יאם, יאם, קומי, אמא, אני עומד לנסוע, ויכול להיות שלא נתראה עוד". פרק ראשון מתוך הרומן "עיראקי בפריז" מאת הסופר שמואל שמעון שעתיד לראות אור בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب בקרוב.

"נוסף על שימוש בריאליזם ספרותי, שבא לידי ביטוי בשפה אבסטרקטית, בוטה, וולגרית ונטולת ז'רגון פילוסופי, אימץ אל־י אחמד סגנון כתיבה מעורפל ושופע מטאפורות, וזאת כדי להתחמק מכללי צנזורה מחמירים של משטר השאה", אחרית הדבר שכתב ד"ר חגי רם לרומן "מנהל בית הספר". 

"[הספרים] לא רק שהם מציעים דגם לפעולה פוליטית-ביקורתית בתרגום, אלא שהם מציעים גם דגם לחילוץ של פעולה פרגמטית מתוך תיאוריה פוסט-מודרניסטית." סקירה מקיפה של אוהד זילצר זובידה.

"יש תהליך שהוא דיאלוגי בכל היבטיו, לא רק בין המעורבים על השפות והתרבויות שהם מביאים עמם, אלא גם ביחסים בין מקור לתרגום, אשר עומדים זה ליד זה ומדברים ביניהם.", דוח שכתבה החוקרת לימור מרגולין יחידי בהמשך לסדנת התרגום של מכתוב שהתקיימה במרכז משכנות שאננים בירושלים.