הסופר הפלסטיני מחמוד שקיר אינו מוכר כמעט לקהל הקוראים בישראל, אבל בשנה שעברה הקדיש לו כתב העת "באניפאל" לספרות ערבית מודרנית ,הרואה אור באנגלית, גיליון שלם ובו מאמר המציב אותו בשורה אחת לצד האב הגדול של הפרוזה הפלסטינית, אמיל חביבי. לכן, ייתכן שקוראים ישראלים צריכים להתחיל את קובץ סיפוריו של שקיר, "הולכת כמו נעמי קמפבל", שהופיע כעת בעברית, דווקא מאחרית הדבר המעמיקה של חוקרת הספרות הפלסטינית ד"ר עאידה פחמאוי־ותד, הסוקרת את חייו ויצירתו.
שקיר נולד ב– 1941 בירושלים. הוא החל לפרסם את יצירותיו ב–1962 בכתב העת הספר "אלאפק אלג'דיד". הוא נכלא והוחזק בכלא הישראלי בצו מעצר מינהלי כמה פעמים, ובתום המאסר האחרון, ב–1975 גורש מישראל ללבנון. 81 שנה חי בגלות שנכפתה עליו ונדד בין לבנון, צ'כוסליקבוה וירדן. שקיר עבד בהוראה ובתקשורת, הרבה לכתוב מאמרים בעיתונות הערבית ופירסם יותר מ–54 ספרים במגוןו סוגות. ב 1993, לאחר חתימת הסכם אוסלו, חזר למזרח ירושלים, שבה הוא חי עד היום. באחרית הדבר מספרת פחמאוי־ותד על חבלי חזרתו והקושי להתאקלם ומצטטת מדבריו על תחושת הערעור הקיומי שלופתת אותו במרחב הירושלמי:" רק סיום הכיבוש הוא מה שיביא לי ביטחון בהמשך חיי בעיר, באופן שישמור על כבודי ויגן עליי מן הכלא או מן הגלות, כפי שקרה בעבר, רק אז ארגיש בביטחון קיומי ואמצא זמן להתבוננות, או להתבודדות ולפרקטיקה של הכתיבה."
להמשך קריאה עברו לאתר הארץ כאן.