קמיליה מקיצה משנתה קצת אחרי חמש בבוקר. קרני האור שמתחילות להסתנן מבעד לחלון עוד לא הביאו את היום, וקווי המתאר של החדר שקועים בעלטה עדיין. היא נאנחת ומתיישבת בכבדות, מרימה בקושי את ראשה. מה קורה לה בזמן האחרון? מדוע ידיה כבדות וכל גופה אומר עייפות וכאב? קמיליה משפשפת את פניה בכפות ידיה ואוספת את שערה במטפחת. אחר כך היא קמה, ניגשת לחדר האמבטיה ושוטפת פנים במים קרים. צמרמורת אוחזת בגופה, והקור החורפי חודר לעצמותיה. רוב בתי הכפר לא יכולים להרשות לעצמם לחמם את החדרים בשל יוקר המחיה. לא נורא, המים הקרים מעוררים אותה. כולם ישנים עדיין ושלווה שורה על הבית. ציוץ של ציפור יחידה בחוץ מבשר את עלות השחר. היא מתלבשת בחדר חשוך כמעט לחלוטין, כי היא חוששת שהאור יעיר את בעלה. יום קשה צפוי לו ומוטב שיישן בינתיים. היא מסיימת להתלבש ונכנסת לאטה למטבח. היא מכינה קפה בחלב, ויורדת עם הכוס אל המחסן שמתחת לבית, שם היא לוגמת, מניחה את הכוס בצד, ופותחת את שק הקמח הגדול שבפינה. לאחר שהיא עורמת מנת קמח בקערה גדולה, היא מוסיפה במיומנות מים ושמרים בדיוק בכמות הנדרשת. לאחר מכן היא מפשילה שרוולים ומתחילה ללוש.
בתוך דקות אחדות ניגרת הזיעה ממצחה. בכל יום באותה שעה עולה במוחה אותה מחשבה: היא חייבת להשיג כסף לקניית מערבל. ידיה כואבות לאחר כל לישה, והכנת הכמות הגדולה אורכת זמן רב. כשהיא מסיימת ללוש היא מכסה את הקערה במגבת, שותה את שארית הקפה הקר, ועולה הביתה. בעלה ושני בניה התעוררו כבר ומתכוננים לצאת לעבודה. היא פונה להכין את הקפה והאוכל שייקחו עמם. שלושתם עובדים בריצוף בתים באתר מרוחק, וצריכים לקחת איתם אוכל. היא מכינה להם מזון כפרי פשוט ממצרכים בסיסיים: לבּנה, לחם, זיתים וביצים קשות. דומייה שורה על הבית. כולם עדיין רדומים מן היקיצה המוקדמת מתוך שינה עמוקה של ליל חורף. ממלמלים "בוקר טוב", שותים קפה, ויוצאים לדרכם. הבצק יתפח בעוד שעה ובינתיים היא תסדר את החדרים. כמה מרגיז שהם משליכים את הבגדים שהם פושטים בכל מקום. היא מטאטאת את רצפת הסלון והמטבח ומנקה את האמבטיה. השעה כבר כמעט שבע וחצי, והיא ממהרת לשוב אל הבצק.
להמשך קריאה יש לעבור לאתר העוקץ כאן.
פרטים נוספים על הקובץ כאן.