"כתביו של מוחמד עלי טאהא מהווים ציון דרך אנושי ופלסטיני לא רק בגלל כישרונו הספרותי או משום שהוא מעמיד בלב הכתיבה סיפורים אנושיים על האדם הפלסטיני, אלא מכיוון שהוא משתייך לדור הילדים שגורשו בזמן הנכבה, ושנושא עמו מאז את חווייתם הטרגית." אחרית הדבר שכתבה ד"ר עאידה פחמאוי-ותד לקובץ הסיפורים "לשכת המקוללים".

"רק בחלום יכולה הגיבורה לדעת שהיא מתה, כמו שקורה בפסקת הסיום הגאונית של כאילו היא ישנה, המציגה את הפרדוקס הזה במלוא חריפותו. זהו סיום ראוי לחיים שהם חוויית הזיה מתמשכת, נטולת כל חוץ, המראה כי החלום איננו היפוכם של החיים, וגם החיים אינם היפוכו של החלום.", החתימה שכתב ד"ר ראיף זריק לרומן של אליאס ח'ורי.

לואי ותד כותב על קובץ הסיפורים של פידא ג'ריס: "אחת השאלות המורכבות ביותר העולות מדפי הספר, בעיקר בסיפורים שבהם נפגשים מזרח ומערב, היא בדבר היחס שבין ערכי הקהילה המסורתיים אל מול האינדיבידואליזם הליברלי".