ברומן "אחרון המלאכים" מתאר פאדל אלעזאווי, סופר עיראקי יליד כרכוך שגלה לברלין, את שקיעתה וחורבנה של עיר הולדתו בסגנון הריאליזם המאגי נוסח גבריאל גרסיה מארקס. סקירה של רונן זיידל במוסף הספרות של "הארץ".

"כאדמונד עמראן אלמאלח הסופר, שעסק ברבות מיצירותיו בזיכרון, בעבר וביחסים ביניהם, גם חידת אדמונד עַ מְ ראן אַלְ מַאלֶ ח (להלן החידה) שיצר אחג׳יוג׳, חוקרת עבר וזיכרון. במעין הומאז׳ לחייו של הסופר המרוקאי הוותיק וליצירתו, הולך הסופר הצעיר בעקבותיו ומציג עד כמה ההיסטוריה והזיכרון הם רבי־פנים, מלאי אפשרויות והיתכנויות שיש שהתקיימו ואפשר שלא.."

הסיפור שנתן לקובץ הסיפורים של מחמד עלי טאהא את שמו- לשכת המוקללים! הקובץ מהווה המבחר העשיר ביותר של סיפוריו שראה עד כה אור בעברית.

"כתביו של מוחמד עלי טאהא מהווים ציון דרך אנושי ופלסטיני לא רק בגלל כישרונו הספרותי או משום שהוא מעמיד בלב הכתיבה סיפורים אנושיים על האדם הפלסטיני, אלא מכיוון שהוא משתייך לדור הילדים שגורשו בזמן הנכבה, ושנושא עמו מאז את חווייתם הטרגית." אחרית הדבר שכתבה ד"ר עאידה פחמאוי-ותד לקובץ הסיפורים "לשכת המקוללים".

"חמיד, שטרם זכה בתואר שנודע בו עד סוף חייו, נכנס לביתו שהדיף ריח מדבריות. כמנהגו תמיד, בעטה רגלו בדלת הכבדה העשויה עץ אגוז המקושטת במסמרים רחבי־ראש. הוא נהג לנעול את מנעול הדלת, בעל הזיזים הבולטים, רק בשעות הלילה, ולכן הופיע עליו טחב, ששיווה לשוליו גוון ירוק זרחני." פרק ראשון מתוך הרומן העיראקי "אחרון המלאכים".

במאמר זה, מתמקדת ד"ר עאידה פחמאווי ותד במורכבות התרבותית והפוליטית הכרוכה בתרגום ספרות פלסטינית לעברית ובמודל התרגום הייחודי שפותח בידי פרוייקט מכתוב. "סיפור עכאא'י" כמקרה בוחן.

"רק בחלום יכולה הגיבורה לדעת שהיא מתה, כמו שקורה בפסקת הסיום הגאונית של כאילו היא ישנה, המציגה את הפרדוקס הזה במלוא חריפותו. זהו סיום ראוי לחיים שהם חוויית הזיה מתמשכת, נטולת כל חוץ, המראה כי החלום איננו היפוכם של החיים, וגם החיים אינם היפוכו של החלום.", החתימה שכתב ד"ר ראיף זריק לרומן של אליאס ח'ורי.

"איך מספרים על נכבה שעוד לא התרחשה, ועדיין מצויה בחבלי לידתה? איך אפשר לספר על מרחב שהפך צר וקטוע, ולגולל את קורותיהם של דורות שונים הנבללים זה בזה?", אחרית הדבר שכתבה ד"ר עאידה פחמאוי-ותד לרומן של אליאס ח'ורי "כאילו היא ישנה".

פרופ' יהודה שנהב שהברבני, העורך הראשי של מכתוב והמתרגם של כמה מהרומנים של הסופר אליאס ח'ורי, כותב על העולם הספרותי של ח'ורי בעברית במגזין הספרותי "Banipal" המוקדש לספרות ערבית מודרנית.

שמונה סיפורים קצרצרים של הסופר הפלסטיני מחמוד שקיר. שקיר ידוע בעיקר כאומן הסיפור הקצר ופרסם ארבעה קובצי סיפורים וחמישה קצרצרים בנוסף לעשרות רומנים וספרים אחרים.

"חפש, שלמה! חפש! תור אחר מי שיבין אותך." כאן הדיבור חשוב יותר ממים וממזון. הדיבור הנו קשר, והקשר הוא יֶדַע, והידע מוביל אל הדרך שאתה מחפש. אם תלך בדרך הנכונה, תשיג את מבוקשך ותגשים את רצונך. קטעים נבחרים מתוך הרומן "שלמה הכורדי ואני והזמן" של סמיר נקאש שיצא לאור בעברית בסדרת מכתוב.

בכתיבתו השתמש סמיר נקאש באלמנטים אוטוביוגרפיים מחייו וכן באירועים היסטוריים הקשורים ליהודי עיראק מתוך זיכרונו הפרטי, מזיכרון משפחתו וכן מהזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. להלן אחרית הדבר שכתב בנימין ריש לרומן שלו "שלמה הכורדי ואני והזמן" שיצא לאור בעברית בסדרת מכתוב.

ילדי הגטו עוסק בשתי נקודות קצה בסיפור חייו של אדם, ילדותו המוקדמת וסתיו חייו אבל הוא מחסיר את השדרה המרכזית של הביוגרפיה. סטלה מאריס הוא רומן החניכה של אדם, והוא מבקש להשלים את החסר. להלן אחרית הדבר שכתב פרופ' יהודה שנהב שהרבני שתירגם את שני הרומנים ל"סטלה מאריס".

לכבוד הזכיה של הסופרת שיח'ה חליוא בפרס "אלמולתקא" לסיפור הערבי הקצר, להלן אחד הסיפורים הקצרים שלה שהתפרסמו בקובץ הפרוזה הפלסטינית שיצא לאור בסדרת מכתוב "בלשון כרותה".

"לו רק היתה מוצאת אותה באוצר המילים שלה. לו רק היתה חוצה את הנתיב הארוך מעומק בטנה אל לשונה. וזו הרי המילה הקצרה ביותר שאדם יכול להגות. הברה אחת.." סיפור קצר מאת הסופרת העזאתית סמא חסן (שם עט).

כשהתירו לו לבקר את קרוביו בישראל כדי להשתתף בטקס נישואי בת דודו שמח כל כך. כשנפגש עם הצעירים שבמשפחה ביקש מיד שייקחו אותו לשחות בים. כעת שמחתו לא ידעה גבול: הנה הים לפניו והוא ירווה את גופו הצמא למימיו.

"מסתבר שזה ערבי זקן ואילם. במלחמה כרתו את לשונו. הם או אנחנו, האם זה משנה? מי יודע מה היו המלים האחרונות שנתקעו בגרונו?". אחרית הדבר שכתב פרופ' יהודה שנהב לקובץ הפרוזה הפלסטינית "בלשון כרותה".

אחרית הדבר שכתבה המתרגמת לאה גלזמן לספר השירה "לֻזוּמּׅיַאת: התחייבויות וחובות מוּפָרִים" של אבו אלעלאא' אלמערי.

בשל מגיפת הארבה שפשתה באזור מצרים וסוריה הגדולה במהלך המלחמה, נחרתה שנת 1915 בזיכרונם העממי של הכפריים והעירוניים גם יחד כ"שנת הארבה". זהו גם השם שניתן ליומן שכתב החייל הירושלמי אחסאן אלתורג'מאן על אותה שנה.