בביקורת שכתבה מירב גולן על הרומן "ילדי הגטו- שמי אדם" בבלוג היTרבות- ספרות, קולנוע, אמנות, היא מתייחסת לחשיבות הפוליטית של הרומן ולהכרח לקרוא אותו בכדי להתוודע לסיפור של 48 גם מנקודת מבטו של הצד השני. בין היתר, כותבת גולן:
"אדם (ושמו הקמאי מוסבר לא פעם בספר) עומד לכתוב את סיפור הגטו "לא משום שהנוסטלגיה לארצו דוחפת אותו לעשות זאת, אלא בגלל הזרות" (עמ' 179). והסיפור של גטו אללד, מתחיל רק בפרק הרביעי ותתכוננו, זהו לא סיפור קל. כישראלית, לא היה לי קל לקרוא חלק זה של הספר, אבל הרגשתי חובה. כן, זו החובה שלי ושלנו כישראלים, לדעת.
מבצע דני ביולי 1948 היה החלק שפתח את פרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות, או הנכבה. שמו היה גם מבצע לר"לר שקיצור ראשי התיבות שלו הוא כיבוש לוד רמלה לטרון ורמאללה. למעשה שני היעדים הראשונים הושגו, והם הוכתרו כהצלחה גדולה. דפי ההיסטוריה גדושים בהצלחתם של האוגדות והחטיבות, את מהלך הכיבוש, אסטרטגיה ועוד. את ביקורם של יצחק רבין, משה דיין, מולה כהן ועוד ברמלה ולוד כדי לצפות בהצלחות הכבירות. אבל אף אחד מדפי ההיסטוריה לא באמת תיאר את מאורעות הצד השני – מה באמת קרה שם, איך וכיצד השתלט הצבא על הערים, כיצד "הפיל" בין-לילה (בלילה שבין ה 11 ל 12 ביולי) את העיר, טבח באנשים, והכריח את התושבים לאסוף את הגוויות אחרי שכבר זבובי המוות הכחולים והירוקים גדשו את הסביבה ואיימו לפתח מחלות. אף אחד לא סיפר לנו על הגטו, הגדרות שגודרו בהם התושבים הרובים המופנים כלפיהם, הצמא, הרעב ועוד במשך שנה שלמה. ולא רק שם.
אף אחד לא סיפר לנו. ועכשיו אליאס ח'ורי עושה זאת. אבל הוא לא מקל על הקורא הישראלי, שביקש שיקרא אותו ראשון. לא. הוא מתעמת עם בני מוריס שבספרו "בעיית הפלסטינים" "דילג" על מאורעות לוד, ותום שגב העיתונאי הבכיר, מעריך את אילן פפה כיחיד שקרא למעשים אלו "טרנספר", מוקיר את ס. יזהר ואת ספרו חרבת חזעה, שעל ידי אדם דנון מספר הסיפור כדי לחקור את הספר לעומק ולהבין שזהו סיפור אמיתי ומקדיש לו לא מעט עמודים. הוא גם מתעמת עם עמוס עוז שהשתמש באימו ובמותה כמטאפורה למותה של ירושלים, אך גם הסופר הדגול הזה "פספס" את גורלה של לוד וערים נוספות מסביב לירושלים שנפלו קורבן לשיטותיו של הצבא הישראלי. הוא נעזר בספרו באלבר קאמי, באדוארד סעיד עסאן כנפאני, אמיל חביבי מחמוד דרוויש ועוד כדי להמחיש את הזוועות, הזיכרון, ומעל הכל את השתיקה.
אדם מבכה את מותה של העיר, את המטמורפוזה ששמה עבר במרוצת הדורות והכיבושים עד שהפכה לגוויה של עיר, זיכרון של מוות."
קראו כאן את הביקורת השלמה.