בספרות הישראלית הקאנונית אני תמיד האילם, הפרימיטיבי או האלים. כן, אני מכיר את הספרות של בולי וקניוק וגרוסמן, אבל הם לא משביעים את תאוותי הספרותית. שלושתם מתנדנדים בין אוריינטליזם ועליונות שבה אני נאלץ לשרוף יער כדי לחשוף כפר. אבל האין אני נופל לאותו מלכוד שנקלעו אליו שתי הבחורות בהכללה מן הסוג הזה? הרי בטוח שלא כל הספרות העברית היא כזו. ועדיין, אני מבין היטב כי אף חייל לא ייוותר אילם בשפה ששמע בה את קריאות הקרב. אף ציוני לא ייוותר אילם בשפה ששמע בה את התבטאויות מנהיגיו. האומנם?
להמשך קריאה יש לעבור לאתר גרנטה כאן.