אסדוד

היתה זו עונת הדרום.

המשפחה נדדה לאסדוד, בין יפו לעזה. הבית ששכרה היה מוקף חומה שדלת ירוקה היתה קבועה בה. שלוש מדרגות הובילו לחצר רחבה ששורות עציצים, מהם מחרס ומהם מפח, היו סדורות בשוליה. אלה ואלה מולאו באדמה ונגדשו ורדים, ריחן וציפורן. גם יסמין פרח בעציצים, והילד יחיא תמה על כך. היסמין מילא את הגינות בגליל, והנה נדד אחריהם עד הנה.

בפינת החצר עמד כיור, ומעליו נתלה מכל מים. מתחת לכיור הונחה על חצובת ברזל גיגית שבתוכה נאספו המים המשומשים. החצר היתה ממלכתה של עקרת הבית. שם יכלה לראות את השמיים ולשהות באוויר הצח בלי להיראות לעיניים זרות; החומה היתה גבוהה, והבתים הסמוכים היו בעלי קומה אחת בלבד. משהשתקעו מעט, אירחה אימו של יחיא בחצרה את שכנותיה, וגם כמה יונים שליקטו מהזירעונים שפיזרה להן. אפילו על הלשלשת שהותירו אחריהן מחלה להן, עד כדי כך אהבה אותן ואת הידוסן החינני.

החצר היתה גם מגרש המשחקים של יחיא ואחיו. יחיא אהב להשקות את הפרחים ולפזר ליונים זירעונים, אבל במיוחד אהב להאזין לשיחות הנשים.אלה התעלמו מקיומו, או לפחות כך חשב עד היום שבו שמע את אימו אומרת לאביו: "אי־אפשר שיחיא יישאר בבית. האין בעיר הזאת בית ספר שבו יוכל ללמוד?" אביו שאל שם וכאן, ולמחרת הלך יחיא אל הכותאב. מאחר שאביו נאלץ להשכים לעבודה, ואימו היתה מנועה מללוות אותו, הופקד העניין בידיו של שכנם, אבו אלעבד. עם שחר התייצבו בביתם הוא ובנו, שכבר היה תלמיד ותיק בכותאב, ויחד יצאו השלושה לדרך.

מקהלת הילדים החוזרים בשאגות על פסוקי קוראן שדקלם השיח' בישרה ליחיא שהגיעו ליעדם. כשנכנסו לחדר הורה השיח' לילדים לשתוק. אבו אלעבד החליף עימו כמה מילים, וזה קיבל את פניו של יחיא בברכה, שהרי תלמיד חדש הוא תוספת מבורכת להכנסה. יחיא עמד נבוך מול מבטי הילדים. זר היה להם, גם על פי לבושו. משהסתלק אבו אלעבד כרע לצד האחרים. מכנסיו הקצרים חשפו את בשרו ליריעת הקש, וזמן מה התפתל במקומו בניסיון להקל את הצריבה. לבסוף נכבש בקצב השיעור והצטרף למקהלה המחרה מחזיקה אחרי השיח': "בשם אללה הרחמן והרחום. אמור,ישמרני ריבון השחר הבוקע מפני רעתם של כל יצוריו ומפני רעתו של אופל בהאפילו, ומפני רעתן של נושפות בקשרים, ומפני רעתו של קנאי בקנאו."

השיח' חזר על הפסוקים שוב ושוב, והילדים אחריו, מנסים לגבור זה על זה בקולם. השיח' הפליא להגות בהטעמה את אימות הקריאה, האריך בהן וליווה כל אות בהסבר. בצהריים, לפני ששילח את הילדים לבתיהם, קרא לאחד מהם והורה לו ללמד את יחיא את הסורות שהחסיר. אלה לא היו רבות מדי.

באותו היום עשה יחיא את הדרך לביתו מלווה בבנם של השכנים. מלא עזוז היה, אף שרגליו צרבו עדיין מן הקש. בבית זכה לקבלת פנים חמה. אימו חיבקה אותו, ואחיו הביט בו בשמץ קנאה ועצבות. הבדידות שחש במחצית היום שיחיא נעדר בה ניכרה בו. יחיא דקלם באוזני אימו את הסורה, ובערב דקלם אותה אף לפני אביו והשכנים. הכול שיבחו אותו, והוא היה גא ושמח. הוא לא שאל לפשר המילים בסורה, ואיש גם לא טרח להסביר לו אותן.המילים היו עצומות בעיניו, מטילות מורא, והוא לא העז לחצות את סיפן. רק שנים אחר כך, כשבגר, העמיק לחקור את משמעויותיהן ואת פירושיהן.כמה שמח למקרא פרשנותו של האימאם מוחמד עבדו לסורת התאנה. עד אז הכיר רק את הפשט, שהבדיל בין התאנה לזיתים והתייחס לעצים כעצים,והנה בא האימאם עבדו ונטע את התאנה בגן העדן, העידן המכונן ביותר בתולדות האנושות, שאחריו בא עידן האי-ציות, העונש והתקווה, ואחריו המבול והיונה ששבה לעת ערב ובפיה בשורת השיבה אל הקרקע, ולאחריה עידן הדיברות שקיבל משה על ההר, ואחריו תקופת "ובעיר זו הבטוחה".שנים ליוותה את יחיא הפליאה לנוכח הסיומת הקבועה שנקטו חכמי הדת, העלמאא', וחתמה את כל פרשנויותיהם: "ואללה הוא היודע."

פרק אחר פרק שיננו הילדים את הפסוקים, שלושים פרקים שווים באורכם. כל פרק נחתם בחגיגה. את החגיגה הראשונה שיחיא השתתף בה לא שכח מעולם. הילדים נכנסו בבגדיהם הטובים אל הכותאב, שבו כבר חיכו להם השיח' ואורחים, ובהם גם אביו של יחיא. כל הילדים נישקו את ידי המבוגרים, למעט יחיא, שבירך אותם אבל לא נישק את ידו של איש, אפילו לא את ידו של השיח'. כשאחד הגברים הושיט את ידו אל פיו של יחיא במפגיע, דחה הילד את היד המושטת. האיש הביט באביו של יחיא בתימהון. "אני לא יודע אם ידיו נקיות," הסביר יחיא לאביו. הכול צחקו, ואביו של יחיא חייך אל האיש ואמר, "על מה תתפלא?"

כאשר הגיע תורו, קם יחיא ודקלם את הסורות בקול בוטח, הוגה את האותיות בבירור, מדגיש מה שנחוץ, מקצר היכן שמתבקש, משלב בקריאתו אנפוף מסורתי. השיח' ושאר הנוכחים האזינו בהשתאות, ואחד מהם אף אמר לו: "חבל שאינך מוסלמי!" ואכן, השפה הערבית ותפארתה נטבעו בישותו של הילד. הוא שר לה, והיא בתמורה גילתה לו את צפונותיה ואוצרותיה. שיר אחד זכר על–פה כל ימיו, אף שלא זכר ממי למד אותו, אם מהשיח' או מאדם אחר: "אני ערבי / בן עמו של הנביא, / לעולם לא אסכין / עם השלטון הזר. / אהבת ארצי / תמלא את לבבי, / וחרבי תשמיד / את צבאו של הצר." בלילות היה מדקלם את השיר לפני האורחים, וגם כמה מן הסורות הקצרות. ההערכה שהעריפו עליו באותם לילות היתה כשמן בגלגלי סקרנותו הטבעית.

יחיא מיעט לטייל בעיירה. מעולם לא הרחיק מעבר לכותאב או למשק של שכנם, אבו אלעבד, שבנו היה מבקר בביתו לעיתים קרובות. יחד היו משחקים במכוניות הקטנות הצבעוניות שאביו של יחיא קנה לו ביפו. שוב ושוב היו מסירים את גלגלי הגומי מחישוקיהם ומשיבים אותם למקומם, או פותחים במרוץ: כל אחד מהם היה בוחר מכונית, הודף אותה קדימה בכל כוחו ומלווה את דהרתה בנהמות ובצפצופים. פעם הביא הילד מתנה ליחיא:מקלות של קנה סוכר מן החווה של אביו. יחיא הנרגש הביע באוזני חברו משאלה לבקר בחווה המתוקה, וזה סיפר לאביו. בערב באה אימו של הילד והזמינה את אימו של יחיא ואת ילדיה אל החווה. למחרת יצאו לדרך. עד היום זוכר יחיא את שריקתה של הרכבת שנסעה מחיפה לאלקנטרה שבמצרים וכיצד התמלא האוויר בקול שקשוק נסיעתה. גם הים היה קרוב, מזמין ביקור שלא התגשם מעולם.

עוד תלמיד אחד בכותאב נחרת בזיכרונו של יחיא, אף שאת שמו שכח. האומנות זרמה מקצות אצבעותיו של הילד אל הנייר כמעשה קסמים. בקווים מהירים היה מצייר ילדים מטפסים על דקלים ומלקטים תמרים, ציפורים טסות בשמיים, לכל אחת דמות ותנועה ייחודיות לה. אפילו את השיח' צייר,משתעשע בתווי פניו כנקמה על איום או נזיפה. שוב ושוב היו הילדים מבקשים ממנו שיצייר למענם משהו. פעם ביקש אחד הילדים שיצייר לו חתול הטורף עכבר. "שב לפניי כדי שאוכל לצייר את העכבר," ענה לו הילד בבת שחוק. אלמלא התערבו הילדים האחרים, היו השניים חונקים זה את זה.

***

באחד הימים שאלה אימו של יחיא את אום אלעבד היכן תוכל לקנות בד לתפור ממנו ציפות לשמיכות ולכריות. "שוק יום רביעי, יש בו כל דבר – ממחט עד בגד, מקומקום ועד שור", השיבה לה שכנתה. יחיא ליווה את אימו לשוק, ומאז נטבעו בנפשו ריחו של השוק ומראותיו. שוק יום רביעי באסדוד היה שונה מהשוק בעיר העתיקה של ירושלים. הוא התנהל במרחב הפתוח, וכל אחד הציג את מרכולתו על הקרקע או על דוכן מוגבה. האוויר היה רווי ריחות תבלינים ובשמים. בעיקר זכר יחיא את בקבוקי הבושם מתוצרת מיקדו, שהיו זוקפים את ראשיהם המעוטרים זהב ומבליטים את חזותיהם המכוסים תווית ירקרקה ועליה תמונה שהיטשטשה בזיכרונו. הנשים היו מתאספות סביב המוכר ומנסות להתמקח, אולם זה היה מותיר לבושם להינדף מבקבוק פתוח אחד ולהכריע תמיד לטובתו.

יריעות הבד היו פרושות לאור השמש, נוהרות פסים אדומים נוצצים, שבילי צהוב מבהיקים, משטחים סגולים ואדומים וצורות ששבו את העין ושובבו את הנפש. אום אלעבד, שהתלוותה אליהם לפעמים, נהגה לעבור תחילה בין כל דוכני הבדים, למשש את כולם ולהתמקח על המחיר, ורק אז להחליט מה לקנות. בדיקת הבדים וטקסי המיקח היו נמשכים שעות, והמחירים עלו וירדו עד שהתייצבו. יחיא היה פוסע לצידן מהופנט מעושר הצבעים ומצורות כלי החרס וכלי הנחושת, המרוקעים במראות ומעוטרים בגדילי סהרונים. דקות ארוכות היה משתהה ליד אריגי הצמר הצבעוניים שנועדו לקישוט סוסים או גמלים. לא הרחק משם נבללו נעירות, צהלות, חרחורים ופעיות, והגללים הפיצו את ריחם. יחיא היה עומד ומאזין לעסקאות הנרקמות. קניית בהמה דרשה מומחיות מיוחדת: בחינה מדוקדקת של שיני הבהמה ופריטה מיומנת על חוליות עמוד השדרה שלה, כדי לוודא שגילה ומצבה אכן עולים בקנה אחד עם הצהרות הסוחר. מי שיער שכמה שנים אחר כך ייפתח שוק דומה למכוניות, וקונים יפשפשו בקרביהן וימששו את שלדתן, ובאוויר יעמוד ריח מחניק של אדי מפלט.

שוק יום רביעי באסדוד נחקק בזיכרונו של יחיא כציור גדול וחי, על ריחותיו, קולותיו, צבעיו והמולתו. לימים הכיר את שוק יום חמישי בבאר שבע,שוק יום שני בנצרת ושווקים של ימים אחרים שקמו בערי הגליל. כשגדל והיה לגבר ביקר בערים אירופיות רבות שקיימו גם הן שווקים במרחב פתוח, אבל שוק אסדוד נותר אחד ויחיד בטעמיו ובמקום שתפס בליבו.

***

פתגם עממי מרמז על נוהגם של מתעשרים חדשים לקחת להם אישה שנייה אחרי שהראשונה התבלתה מרוב טיפול בבעלה ובמשפחתה. באסדוד נפוצה קניית אישה שנייה טורקייה מקפריסין. המחיר היה קבוע: חמש לירות פלסטיניות, שהיו יקרות אפילו מלירה של זהב. "הינשאו עם משפחה רחוקה – קבלו בנים בריאים", היו אומרות הבריות, ואם אחד נהג כך, מדוע לא ילכו בעקבותיו האחרים.

בבית הסמוך לביתו של יחיא, ביתה של אום מוחמד, נקנתה כלה קפריסאית כזאת. החתונה הקרבה היתה נושא השיחה העיקרי של הנשים שהתקבצו בחצרם. הן סיפרו זו לזו איך האישה הראשונה נטלה על עצמה את עריכתה של חגיגת החתונה, הכינה מטעמים, קידמה את פני האורחים והאכילה את צרתה בפיסות בשר מובחרות.

"הוי בעלת החיים השחורים, על מה היא שמחה?"

"עזרה נחוצה תמיד. תסייע לה צרתה לשאת בעול."

"גברתי, מי שבא אליו אורח, חייב לכבד אותו."

"אומרים שאום מוחמד ביקשה ללמוד טורקית, ואבו מוחמד קנה לה מורה במיוחד בשבילה…"

"לו היית במקומה, הוי עאישה, מה היית עושה?" שאלה אום יחיא.

"מה הייתי עושה?! דורשת גירושים ומזונות או חונקת אותו."

קולות הצחוק נמהלו בהערות עוקצניות, אבל המרירות היתה גלויה וצורבת. הצרה מרה, ידעו הנשים. אחרי הלילה הזה לא יהיו עוד לילות לאום מוחמד. הקנאה היא מחילת עקרבים. יש שאינם חשים בכאב מיד מחמת עוצמת הנשיכה, אך משזו תשכך, יעלו הבכי וחריקות השיניים.

אלא שאום מוחמד היתה חכמה מכולן. עם תום החגיגות וטקסי הפרידה מהאורחים, כשביקש החתן להתייחד עם כלתו החדשה, התנפלו עליה ילדיו – מוחמד, פאטמה, ח'דיג'ה וח'אלד – והפליאו בה את מכותיהם. האב הסתער על ילדיו בחמת זעם, ובינתיים חילצה אום מוחמד את הכלה, דחפה אותה לאחד החדרים ונעלה את הדלת, כביכול כדי לגונן עליה מזעמם של ילדיה. ח'אלד חטף את המפתח וברח. האב צרח וחבט בכל מי שנקרה בדרכו,אולם ילדיו איימו לגייס את כל השכונה נגדו. אבו מוחמד ידע כי תבוסה בחדרי חדרים עדיפה על מפלה לעיני כול ונסוג לפינתו, מקלל ומאיים. אוי לשמחה שלא הושלמה.

***

באחד הלילות בא לביתו של יחיא איש זר והציע לאביו מטבעות עתיקים שמצא בכלי חרס בשעה שחרש את שדהו. האב בחן את המטבעות ושאל שאלות, אולם לא קנה אותם מידי הזר. פקיד ממשלה היה, ועסקה כזאת היתה עלולה לעלות לו במשרתו. הוא יעץ לאיש לנהוג זהירות ולא להציג את המטבעות לעיני כול, אלא לחפש להם בחשאי קונה בעיר. יחיא בחן את אחד המטבעות בסקרנות. ראש אדם היה מוטבע בו וכתובות מסתוריות הקיפו אותו. "בכסף הזה היו האנשים קונים ומוכרים לפני יותר מאלף שנים," הסביר לו הזר. באותו הלילה חלם יחיא כי הוא פוסע ברחובו של שוק גדול הדומה לשוק יום רביעי וסביבו אנשים בבגדים מוזרים. הוא דיבר איתם בשפה זרה. ידו נמשכה אל כיסו והוציאה מטבע, ותמורתו קיבל בגד בצבעי הקשת בענן. הוא צעד במסדרון ארוך והאזין לקולות שלא שמע מימיו. על פניו דהרו קבוצות פרשים שהתחרו זה בזה. קול פרסות הסוסים הדהד מן הקירות. לפתע נפתח מולו נוף רחב, וים גועש ובו סירות וספינות נגלה לעיניו. סבלים העבירו סחורות מן הספינות אל החוף. אישה צצה לצידו ושאלה: מי אתה ולאן אתה נוסע? יחיא לא ענה, והיה הולך ותועה בין מבוכים ומסדרונות, ולא שב לעצמו עד שהתעורר.

***

יחיא גדל והיה לאיש, אולם אסדוד לא משה מליבו. גם כשרחק ממנה, לא חדל לחקור את תולדותיה. הוא למד שאסדוד פירושו "המצודה", ושהיתה אחת מחמש הערים שהפלישתים הקדומים מן האי כרתים ישבו בהן. ההיסטוריה של העיר, כך למד, גדושה בקרבות בין פרעונים לאשורים. הרודוטוס כינה אותה "סוריה רבתי". בתקופה ההלניסטית, כשנכבשה בידי אלכסנדר הגדול, היתה לבירת האזור. בזמן מן הזמנים התנצרו תושביה, והיא הפכה למרכז דתי שבישוף בראשו. ב־325 לספירה אף השתתף הבישוף בוועידת ניקיאה. באסדוד אף הוקם מסגד על קברו של הקדוש סלמאן אלפארסי,אחד מרעיו של הנביא.

יחיא הנער לא שיער אז שליבו קשור בעבותות לעיר שתימחק מעל פני האדמה בעוד פחות משני עשורים. שתושביה יגורשו ממנה, וזרים ישתלטו עליה ויקימו בה נמל גדול. שתתרחב ותתפשט ותקלוט את בניו של עם שאינו חפץ לחיות עם בעלי האדמה הראשונים. לא עלה על דעתו שיום אחד יהיה שמה "אשדוד". כמה השתנה העולם בעטייה של אות אחת.

 

מערבית: אריה גוס | עריכת תרגום: צאלח עלי סואעד