הגיליון האחרון של כתב העת "ג'מאעה", שראה אור לפני מספר חודשים, הוקדש לראשונה בתולדות כתב העת לקשר שבין מחקר ספרותי למחקר על המזרח התיכון, ובאופן ספציפי יותר – לספרות פלסטינית ותרגומה לעברית, משימה שהוצאת מכתוב מבצעת כבר שנים. הגיליון, שנחתם בסתיו 2025, יצא לאור בתקופה של מלחמה, שנמשכה כשנתיים מאז מתקפת השבעה באוקטובר. המלחמה הביאה הרג וחורבן, והותירה אחריה שובל בלתי נתפס של נפגעים. בעוד הטראומה הישראלית מעמיקה, נמחקו בעזה כמעט שלושה אחוזים מאוכלוסיית הרצועה ויותר משבעים אחוזים מהמבנים בעזה נהרסו עד היסוד. חודשי המלחמה חשפו שוב ושוב את הפער העמוק שבין שתי החברות ואת מידת הניתוק שבו שרויה החברה היהודית בישראל ביחסה למציאות הפלסטינית. בין היתר, אחד ההיבטים של המלחמה הוא הדה־הומניזציה הגוברת של הפלסטינים, תופעה שנראתה בקרב השלטון והאזרחים.
דבר זה ניכר גם בתחום לימודי המזרח התיכון בישראל. תחום זה, שכבר שנים סובל ממיעוט ניכר של חוקרים פלסטינים ושל קולות המאתגרים את השיח ההגמוני, מעולם לא היה חף מהטיות אוריינטליסטיות, ביטחוניות ואתנוצנטריות. אמנם נעשו ניסיונות לבחון את עזה בעיניים פקוחות, אך יש להודות כי האקדמיה בישראל טרם הצליחה לגבש עמדה עקרונית ורלוונטית שתדגיש היבטים אזרחיים והומניטריים של הסכסוך, תוך הכרה בכך שהחברה הפלסטינית היא חברה אנושית ככל חברה אחרת.
הגיליון המיוחד שהושק במהלך המלחמה עוסק בספרות פלסטינית ובתרגומה לעברית. מבלי שתוכנן מראש, אנו סבורים כי עצם ההחלטה להציב נושא זה במרכזו מהווה צעד המפצה על המגרעות המבניות של השיח הקיים בלימודי המזרח התיכון. המאמרים הכלולים בו מבקשים לקדם מחשבה אחרת על ספרות ותרגום ועל תרומתם האפשרית להבנת המזרח התיכון, שכן הם מעלים לדיון סוגיות של יחסי כוח, זהויות לאומיות, פוליטיקה וחברה – וכל זאת תוך מחקר מרובד הרגיש לניואנסים. במילים אחרות, אנו מבקשים להדגיש כי טקסטים ספרותיים עשויים לשמש כנייר לקמוס של הזדהויות, תהליכים ועמדות, וכי קריאתם ממקמת את הספרות הפלסטינית כמאגר עשיר של ידע חברתי ופוליטי, המספר על אודות החברה, ההיסטוריה והפוליטיקה הפלסטיניות, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על המרחב הערבי, על הנכבה ואחריתה.
הספרות, כפי שלימדו מיכאיל בכטין, אדוארד סעיד וריימונד ויליאמס, אינה רק מראָה למציאות חברתית ופוליטית או למערכי זיכרון אישיים וקולקטיביים, אלא גם כלי היוצר ומעצב תודעה. תובנות אלה חשובות שבעתיים בהקשר הפלסטיני, שבו המחקר על ההיסטוריה הפלסטינית והחברה הפלסטינית בנות זמננו – בגדה וברצועה, בתוך ישראל ובפזורה הפלסטינית – מלווה במחסור בארכיונים מרכזיים. בנסיבות אלה, דווקא הספרות משמשת מעין ארכיון אלטרנטיבי, ארכיון של מודרים ומדוכאים.
מבנה הגיליון, שנמצא כולו ברשת וזמין אונליין, משקף תפיסה זו: השער הראשון מוקדש למאמרים העוסקים בספרות הפלסטינית עצמה – ביצירתה, בהתפתחותה, בדימויים ובתמות המרכזיות המעצבות אותה – וביכולת שלנו לקשור בין ספרות ערבית בכלל ללימודי מזרח תיכון בפרט. מאמרים אלה מבקשים להאיר מקרוב את האופנים שבהם הספרות הפלסטינית מתפקדת כמרחב של ידע, של זיכרון ושל התנגדות, וכיצד היא משרטטת את פני החברה הפלסטינית על גווניה.
מתוך תשתית זו עובר הגיליון אל השער השני, המוקדש ליחסים שבין ספרות ותרגום, בעיקר כפי שהם מגולמים בספר "בלשון כרותה", שהוא הקובץ הספרותי המקיף ביותר של הסיפור הקצר הפלסטיני שתורגם לעברית עד כה (הוצאת "מכתוב" ומכון ון ליר בירושלים, 2019). מאמרי שער זה בוחנים לעומק את פעולת התרגום עצמה כפעולה פוליטית, המתקיימת בין שפות שמעמדן בארץ אינו שוויוני ובתוך יחספרות סי כוח טעונים.
באימוץ המודל של סדרת "מכּתוּבּ" – המבוסס על עבודה דו־לשונית ודו־לאומית של מתרגמים פלסטינים ויהודים – למעשה ביקשנו לחדד את טענת היסוד כי כל פעולה מחקרית, וכל קריאה ספרותית, הן גם פעולה בעולם. עקרונות אלה מאפשרים להימנע ממבט חד־ממדי וחד־לאומי ולאמץ מודל של דיאלוג – לא רק בשדה הספרות, אלא גם באקדמיה ובחיים עצמם. ייתכן שבפרסום גיליון "ג'מאעה" דווקא בעת זו של מלחמה, שנאה, בריחה מפתרונות של שלום וצדק, ודה-הומניזציה של בני אדם פלסטיניים, מתגלה מסר מהותי: קריאה להשמעת קולות פלסטיניים בחקר המזרח התיכון בישראל, וקריאה לקידום מחקר משותף יהודי־ערבי המבוסס על דיאלוג במובנו הבכטיני. בתוך מציאות של שפיכות דמים ומלחמות, מאמץ כזה – שהלוואי ויעניק השראה לעוד חוקרות וחוקרים באקדמיה הישראלית – עשוי אולי להציע אופק של תקווה.