איזה חומר יצר אלוהים, ישתבח, את עורך המרהיב שצבעו בגון היין, הוי, צבּרייה, הוי, בּת עבְּדוש? האם יצר אותו מחמאה עם דבש? מטחינה עם סילאן? מתֶּה עם חלב? ועל מה גידל אותך אביך – לא האכיל אותך אלא שקדים ונבטים? אגוזים ותמר מהזן המשובח, אלְאַשְרַסִי? ואת הקֵימַר החלומי של חג השבועות, הבלול משמנת וממיץ תמרים? ומי התקין את הקפיצים האלה בכל איבר מאיברייך? אח׳, יא יאבּא, אני נידון לתלייה בין עינייך ונקודת החן בתחתית לחייך המאירה, איני יכול להסיט את מבטי מהן. נגזר עליי להישאר שם למשך כל חיי ולא לרדת לעולם. אוי, מה הוא ברא? בובת שעווה של חנות הכלבו אוֹרוֹזְדִי־בַּאכּ? אוף, יא יאבּא! בשעה זו, צבּרייה, את נמצאת בחיקו של אפרים. הצביטות, השריטות, הגיפופים והנשיקות, כולם בפעולה. הוא מתנפל במרץ על גופך, ממטיר עלייך שלווה ושלום. מכבה גחלת יוקדת של תשוקה באיברייך, אך נותרת בהם גחלת שנייה, זו שעודה בוהקת בפנייך ומנצנצת בעינייך. נותרות גחלים גם במצעיי. אחבק אותן ואישן. הן צורבות אותי, צולות אותי חיים, אוכלות בבשרי ומבשלות בי את עצמותיי! עוד יבוא אליי ההוא, שותפי לחדר, או שפניו זעופות כאחד שנורה ברובה קָרַבִּין, או שלעגו השטני פוער את פיו ונוער. מה רוצה גַ׳מיל רַבּיע? מהי מטרתו בחיים, ומדוע אני גר עמו באותו החדר כשאני והוא כמו נעל ועקרב, כמו חתול ועכבר, או כמו אלוהים והשטן?
אוח׳, יא יאבּא! אַבְּדַאלְכֻּם, בבקשה, רחמו עליי. גופי הפך לסמרטוט, מעיי לוחצים. אני נמצא בין הפטיש לסדן, צבּרייה מצד אחד וג׳מיל מהצד השני. השיגעון שלי לצבּרייה נסבל, אולם איך איחלץ משיגעוני מבנו של רבּיע?
אילו היה ג׳מיל אדם מאמין, כי אז הייתי אומר, "זה מתאבל ויושב שבעה על חורבן בית המקדש." אילו היה גזבר המלכות, כי אז הייתי מבין ואומר, "הוא צודק בכך שאיש אינו מוצא חן בעיניו, מתנשא ודורך על כולם." אילו היה היחיד בעולם שלוקה בעיניו, כי אז בצדק אפשר לומר עליו, "משום כך הוא ׳אוכל׳ את עצמו ומתמרמר." ואילו היה רואה טוב יותר ממני, או לפחות רואה את הדברים כמוני, כי אז הייתי סולח לו על זלזולו והתקלסותו בי ובכל יתר הבריות. נו, מה ג׳מיל רבּיע רוצה?! לעולם לא יעלה בידך לדעת לְמה הוא חותר, מדוע צומי ותפילתי מדריכים את מנוחתו ומסעירים את רוחו, ומדוע אהבתי לצבּרייה גורמת לו לגנות אותי ללא הרף, לסלוד ממני, ולעתים אף מעוררת בו זעם רב כלפיי.
למה? האם לא מתקבל על הדעת שצבּרייה תאהב אותי?! אמנם היא משאירה אותי כצמא ללא מים, אך היא שוברת מכאן ומתקנת משם. משתעשעת בשׂערי ומתבדחת איתי, מדגדגת אותי ומשמיעה באוזניי מילים, ופניי מסמיקות מבושה כמו תינוק.
– הי, שיתאבלו עליך, לך תתפגר, טַקַת עֵינַכּ, שעיניך יתפוצצו.
ג׳מיל רבּיע פורשׂ לרווחה את כפות ידיו ומטיח בפניי בתנועת ביטול את עשר אצבעות ידיו כאומר, "טְפַאכּ" – אמור לי כבר, מי אתה ומה אתה?!