ערב מלחמת העולם הראשונה הטיל מהמט ג'מאל עזמי ביי, מושל וילאית ביירות (פרובינציית ביירות), משימה על שני צעירים ערבים משכילים: לכתוב דוח המתעד את מצב הפרובינציה. השניים, מוחמד בהג'ת ורפיק אלתמימי, מהאליטה העותמאנית, בני 25 ו–26 בהתאמה, יצאו למסע ברחביה. הם נסעו בעגלות ובמרכבות, ולעתים גם הלכו ברגל — מתארחים בערים ובכפרים, משוחחים עם תושבים, מתעדים כל פרט ושיחה. כשביקרו לראשונה בחיפה התרגשו מהכניסה לעיר. "התחלנו להתקדם בדרך סלולה ומסודרת", כתבו, "את עינינו משכו בתי קומות בעלי מרפסות רחבות וגבוהות וחלונות נאים וססגוניים, כאילו חיפה מצהירה בפני הבאים אליה לראשונה: ראו עד כמה יפה ומודרנית אני!"
חיפה, לטענתם, היא "אחותה הקטנה של ביירות". בתים בנויים היטב, מלונות, מנועי קיטור וחלונות ראווה — כולם הזכירו להם את בירת החוף הלבנונית. כשנעצרה המרכבה שלהם מול בניין שבכניסה שלו נכתב Hotel Karmel, הם התרשמו מהחדרים הנקיים והמרוהטים ומהאווירה האיכותית, שלא היתה מובנת מאליה בערי נפה אחרות. "המראה הכללי של ערי הקדאא (הנפה, שפ"ס) היה מטונף, מלא ערימות אבנים ועפר כהה", כתבו. "אבל כאן — העיר יפה ככלה, בגגותיה האדומים, בחיים השוקקים ובפרחים הססגוניים".
הדיווח על מסעם, שפורסם בספר "וילאית ביירות" שראה אור בערבית ובטורקית עותמאנית ב–1917, יצא כעת לראשונה בעברית (הוצאת פרדס ומכון ון ליר, תרגום: עדו כהן, עורך אחראי: פרופ' יונתן מנדל), בשם "וילאית ביירות: דוח מצב האימפריה 1915–1916". נקודת מבטם מקיפה ומתייחסת למצב החברתי, הכלכלי, החקלאי והחינוכי. הם מתעכבים על תיאור המאפיינים המקומיים לכל אזור, מה לובשים התושבים וכיצד הם מדברים. הם נעים בין חיפה לעכו, מצפת לטבריה, עוברים דרך ביסאן (בית שאן), ג'נין, סלפית, נאבלוס (שכם), טול כרם, צור וצידון. הקריאה בספר מעוררת תחושה של מסע בארץ שהיא בעת ובעונה אחת מוכרת וזרה. לעתים היא גם גורמת להרהור על ההוויה התרבותית והחברתית של האזור שבו אנו חיים כיום.