לפני כארבעה עשורים סמיר נקאש פירסם בערבית את "דיירי משנה וקורי עכביש", ספר שקיבל גם את כותרת המשנה "רומן עיראקי". קריאה בתרגומו לעברית מגלה שהתוספת הזו לא מתייחסת רק לארץ המוצא שלו או למקום התרחשות העלילה. זו בעצם הצהרת נאמנות למערכת חיים שחדלה להתקיים בשבילו, ובמובנים מסוימים, חדלה להתקיים כלל. ומתוקף ההצהרה הזו, נקאש השתדל לתאר את אותה מערכת חיים, על דקויותיה, בשלל טכניקות ייצוג, במבט פנורמי ובמיקוד אינטימי, מפוכח ומתגעגע. הוא הגדיר לעצמו ומתוך עצמו מהי עיראק ומה הופך דבר לעיראקי, תוך כדי שהוא בוחן את האמצעים שעומדים לרשותו במסגרת הרומן המודרני. במילים אחרות, היצירה הזו היא התרוצצות מופתית בין המבנה הספרותי למבנה החברתי, השתדלות להבין את עיראק דרך הרומן ואת הרומן דרך עיראק.
נקאש פנה לפרויקט האמביציוזי הזה למרות הידיעה שקהל הקוראים שלו מצומצם, ואולי אף בגללה. גם אם, לפחות מבחינה רשמית, היה ישראלי, נקאש שמר בחייו על ניכור מופגן ביחס לציונות, ובמקביל נאחז בשפה ובתרבות הערבית שנולד אליהן. עובדה זו, בצירוף ההתנגדות בקרב רבים מדוברי הערבית בעולם לקרוא מכתביו של יהודי ישראלי, הועידו אותו לזכות בהכרה מוגבלת בשדה הספרותי המקומי, כמו גם בזה הבינלאומי. ההתמקמות בשוליים הטמיעה בכתיבה חופש אדיר, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בתיעוד הדיאלקט הנכחד של יהודי בגדאד. אבל היא גם הובילה לכך שכדי למנוע את זליגת היצירה שלו לתהום הנשייה נדרשו סוכני זיכרון חדורי תחושת שליחות כמו אחותו, רות נקאש ויגיסר, שתירגמה אותו, כמו חביבה פדיה, שהוסיפה אחרית דבר מעמיקה, וכמו עורכי סדרת "מכתוב", שבה הופיע הספר.