באותו ערב בושש טארק לשוב לביתו. הוא המתין שתחלוף השעה שבה נוהג אביו לעלות על יצועו כדי לחסוך מעצמו את אימת הדין שכנראה חיכה לו בבית. תיק התלמיד שלו כבר ממילא היה גדוש בבירורים, בגערות ובנזיפות, והיה לו ברור שהפעם זה לא יעבור בלי עונש. אבל לא נורא, אחר כך הוא יוכל לחזור לעשות בלגן, כרגיל.
הוא נכנס אל הרחוב המוביל לביתו בשכונת אַלדַּוַאלִי. הרחוב נראה שלֵו ונינוח בלילה הקיצי, ואת האוויר פילחו מדי פעם נביחותיהם של כלבי השכונה, מתמזגות במקהלת התנים ששרה במטע שיחי הצבר הנידח – טקסים ליליים שסיפרו הן על דרמות והן על דכדוך.
"מה עושים בלילה כזה?" הוא שאל את עצמו. "הלוואי שהפעולה תהיה מהירה ותביא תוצאות. "
היו אלו ימי פסטיבל המִשְׁמישִׁים, כי יוני הוא חודש המִשְׁמִישׁ, במיוחד המִשְׁמִישׁ הבַּלַאדִי. אבל בכפר היה מחסור במים והצינורות יבשו. העצים – עצי התאנים, הזיתים, החרובים והמשמישים – צמחו כגידולי בעל . לצד הרחוב מימין נצצו הפירות הצהובים על ענפי העצים הירוקים והרעננים, כתמי צבע מרצדים שקרצו אל האנשים שחשקו בהם. הו המשמיש, מה אנחנו יודעים על המשמיש, הפרי הזהוב בטעם הדבש שכל יודעי דבר מהללים כשריר נוזל מפיהם? אפילו ליבת הגלעין שלו טעימה ומתוקה, ויש טקסים מיוחדים לאכילתה.
הוא לא היה יכול לעמוד בפיתוי של הפרי. התנגדותו הפנימית נחלשה במיוחד כשהגיע לשני הבוסתנים הסמוכים, שהופרדו בדרך עפר צרה שרק גמל היה יכול לעבור בה. כל בוסתן התהדר בעצי המשמיש שלו, והפירות נצצו בו בליל יוני כמו כוכבים בגלקסיה או קישוטים על עץ חג המולד. בשנים הקודמות, בתקופה זו ממש, הצליח לפשוט על הבוסתנים למרות השמירה הכבדה, ולשדוד מלוא חופניים מהפרי המיתולוגי. חלק מהפירות היה זולל בעצמו, ואת השאר היה מחלק לחברי כיתתו. בשנה שעברה פרץ לבוסתן של אבּו לִבְּדֵה, אכל ככל יכולתו מהמשמישים ויצא בשן ועין. שנה קודם הסתכסך עם חבר משכונת אַלְבִּיר המכונה אַלדֻּעֻ׳ל. ההוא הטריד נערה שטארק הוקיר מאוד, וטארק נשבע ללמד אותו לקח. הוא שלח אליו בידי חברו עְ׳בּישִׁי איגרת דחופה שבה נכתב:
הלילה אפרוץ למטע שלכם ואגנוב את המשמישים שיערבו לחיכי.
להמשך קריאה יש לעבור לאתר האלכסון כאן.
לפרטים נוספים על הספר לחצו כאן.