איך לגשת לרשימה על אודות הופעת קובץ סיפורי עם מן הלבנט בעברית? האם פרויקט התרגום מערבית לעברית, מעשה ייחודי ויצירתי כשלעצמו, הוא הבשורה החשובה שלפנינו? ובאיזה אופן מזמן פרויקט זה מפגש החורג מעבר למפגש בין שפות – מפגש בין תרבויות, על שלל מטעניו בסבך הצפוף של המזרח התיכון בימים אלה ובכלל? ואולי יש להתמקד בסיפורים כעומדים בפני עצמם, לצלול, כדרכם של סיפורי עם, אל מרחב הנע בין פנטזיה למציאות, מרחב המציג בפנינו עולם של כמיהות, מלחמות, אהבות וקנאות, באופן המשקף את הרוח האנושית באשר היא? כנהוג בספרות העממית סיפורי הקובץ נושקים לסוגיות ספרותיות, חברתיות, לאומיות, לשוניות, פסיכולוגיות, מגדריות והיסטוריות. אם כן, מה בכל זאת מייחד את כַּאן יַא מַא כַּאן?
מקומה של הספרות העממית בשיקוף תופעות ומגמות חברתיות ולאומיות אינו עניין חדש, וכך גם היותה שותפה פעילה בעיצוב והבנייה של תופעות ומגמות אלו. ובכל זאת, נדמה שכל עת מביאה איתה רוחות חדשות המזמנות התבוננות מחודשת במערכת יחסים דו־כיוונית זו – בין מציאות חברתית, לאומית, פוליטית, לבין ביטוייה של מציאות זו במרחב הסיפורי העממי. כשקוראים את כַּאן יַא מַא כַּאן: סיפורי עם מבִּלַאד אלשַּׁאם מעניין להתבונן במערכת יחסים זו. הספר הוא תרגום לעברית של שישים סיפורים מתוך קובץ של שני כרכים בשם חִכַּאיַאת וחִכַּאיַאת, שמקובצים בו סיפורי עם שאספה הסופרת והחוקרת הלבנונית נג'לה ג'ריצאתי ח'ורי ממספרות שונות (נשים בעיקרן, לרוב ממחנות פליטים לבנוניים) מ־1975, השנה שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון, ועד 1995.
הביטוי שבכותרת קובץ הסיפורים, "כַּאן יַא מַא כַּאן", הוא פתיחה מסורתית לסיפורי עם ערביים, בדומה ל"היה היה פעם", ופירושו המילולי הוא "היה או לא היה". בביטוי זה נרמזת האפשרות שהסיפור עשוי להיות בדוי באותה מידה שהוא עשוי להיות אמיתי. ביטוי זה אוצר בתוכו את תפיסת סיפורי העם כמשמרים משהו מפלא הילדות, גם למבוגרים. חוויות היסוד שלנו כילדים הן בו־זמנית מציאותיות ופלאיות שכן בראשית החיים, בהיעדר ידע פורמלי, המציאות נתפסת כפלאית. כמו חוויות אלה, סיפורי העם מנכיחים בו־זמנית את המציאות ואת הפלא. כפי שניסח זאת דונלד ויניקוט, אם התאפשרה בילדות תקופה מספקת של אשליות בזכות "האם הטובה דיה", מצויד הפרט בהמשך החיים באמונה כי העולם הוא מקום טוב ובטוח, על אף התלאות שבדרך. בדומה לכך פועל גיבור המעשייה, הצולח את האֵימוֹת הגדולות ביותר ומגיע בסוף הסיפור אל חוף מבטחים. הסיפורים בקובץ כַּאן יַא מַא כַּאן נעים בין המציאות החברתית, הגאוגרפית והביתית של הנשים המספרות, לבין עולם של פנטזיות המשקפות הן את ייחודיות החברה המספרת והן את הפנטזיות האוניברסליות של האדם. פסקת הפתיחה של הסיפור "גנב בשם אלוהים" (עמ' 138) מבטאת את המתח הזה בצורה חיננית:
"הַסִּפּוּר הַזֶּה בֶּאֱמֶת הִתְרַחֵשׁ,
וְאֵינוֹ סְתָם כָּזָב שֶׁיָּצָא לִי לְקוֹשֵׁשׁ.
אַבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת בֶּאֱלֹהִים,
שֶׁיִּתָּכֵן כִּי הַדְּבָרִים מֻמְצָאִים."