שמו של מבחר השירים, 'ניסיתי לתרגם לך את המלחמה', מגדיר היטב את נקודת המבט של הכותב, ע'יאת' אלמדהון, משורר פלסטיני–סורי שנולד ב-1979 במחנה הפליטים אל–ירמוכ שבעיבורי דמשק, ומאז 2008 מתגורר ופועל באירופה, רוב הזמן בשטוקהולם אך לאחרונה בברלין. שורת השיר המלאה שממנה לקוח השם, 'ניסיתי לתרגם לָךְ את המלחמה משפה שמית לשפה הודו–אירופית', מחדדת את התמונה אפילו יותר, ובשלושה ממדים שונים. ראשית, ממד המרחב הכפול: שירתו של אלמדהון מבוססת כולה על המתח החריף שבין מולדותיו דוברות הערבית שבחוף המזרחי של הים התיכון — פלסטין, סוריה — לבין המרחב הצפון–אירופי שבתוכו הוא מתגורר, חי, כותב, מתגעגע, פועל ומצליח כמשורר. שנית, ממד התנועה, שכיוונה הוא צפונה: אירופה היא המקום שאליו אלמדהון נמלט מאימת משטר אסד, ושבו הוא משתדל להצליח ובמידה רבה גם להשתלב ולהשתקע, אף שהדבר מעורר בו תחושות חריפות של זרות, חולשה, צער, אשמה וזעם. ושלישית, הממד הלשוני — שירתו של אלמדהון נשענת במידה רבה על קהל קוראים אירופאי ועל שיתוף פעולה עם אמנים אירופאים, ומתוך כך עליה להיתרגם לשפות אירופיות. השירים, כך מסביר המתרגם דניאל בהר באחרית הדבר המצוינת, נכתבים מלכתחילה מתוך המודעות הרב–לשונית הזאת, והדבר ניכר גם בתרגומם לעברית.
ויש, כמו תמיד, גם ממד רביעי — ממד הנמענת, כלומר האישה שאליה המשורר פונה בשיריו. רבים מהשירים, אף שעניינם העיקרי הוא בעקירה ובהגירה ובמשבר הזהות שמתהווה מתוכן, כתובים כשירי אהבה. זוהי האהובה שלמענה המשורר מנסה לתרגם את המלחמה — מלחמת האזרחים בסוריה, מלחמת עזה — כלומר את עצמו, וכמו שמתברר מהשורה שממנה לקוח שם הספר, האהובה דוברת בשפה הינדו–אירופית — שוודית, אולי. השירים הם מאמץ בלתי מתפשר, ועם זאת אבסורדי, כושל מראש אבל הכרחי, לתרגם את הזוועה הבלתי נתפסת של דמשק ועזה לאירופה השבעה, ששני הקטבים הלכאורה מנוגדים שלה — הצד הגזעני, האיסלאמופובי, והצד השמאלי — אדישים ועיוורים כל אחד בדרכו לגורל הפלסטיני או הסורי. וההבנה שהתרגום מכוון לאישה נחשקת מבהירה את העובדה המרה מכל: שדווקא אירופה הזאת, השבעה, העוינת, המרוחקת, הצוננת, זו שבראה את כלי הנשק הקטלניים והדינמיקה הפוליטית המחרידה שהובילו ועדיין מובילים לחורבן מולדותיו של המשורר, דווקא אירופה הזאת היא מושא של כמיהה עמוקה. בלי התשוקה להשתלב בה המשורר היה יכול, אולי, לסגת לתוך זהותו או זיכרונותיו הפלסטיניים והסוריים ולהתבצר בהם, אבל הכמיהה לאירופה הופכת את הזיכרונות האלה, שאינם ניתנים להכחשה, למקור של סבל, ומעמיקה מאוד את הפצע הפנימי שהשירים חושפים.
שיריו של אלמדהון יפים להפליא, והעברית של בהר מעניקה להם הרבה כוח. אפשר לראות בהם קולאז'ים של שני סוגים של נופים עירוניים: הנופים החרבים והבוערים מסבל של דמשק ועזה, והנופים הצוננים והמעודנים של ערי צפון אירופה. הסוריאליזם והפאתוס שלהם — הפאתוס של הפליט, הנווד, "המשורר היחפן" ששום אישה (מולדת, משפחה, כמיהה) לא תצליח לאלף או לביית לגמרי — מתעדנים מאוד בזכות הצורך של אלמדהון להיות צלול ומובן ביותר משפה אחת. מרתקים במיוחד השירים שבהם אלמדהון מצליח, בזכות האומץ והדייקנות שלו, למתוח קווים שמחברים בין הגורל היהודי באירופה של אמצע המאה שעברה לגורל הסורי והפלסטיני באירופה של ראשית המאה ה-21. התוצאה היא לא טיעון פוליטי חד–ממדי, אלא רשת סבוכה שמחברת יחד זמנים ומרחבים מגוונים למפה רב–ממדית, דחוסה בכאבים ובמשמעויות. ואולי השורה היפה והחזקה ביותר בספר היא זו שסביבה נכתב השיר המצורף לרשימה: "אני טובע בך כמו שטובעים הסורים בים", שורה שמקופלת בתוכה האימה כולה, ובליבה ההבנה שהגירה דומה למוות, ולכן המהגר אינו יכול שלא לייחל להיוולד מחדש — אולי מתוך ירכיה של האהובה.
*
וּבְכֵן
נִקְרָא לַדְּבָרִים בִּשְׁמָם:
סְפָרִים הֵם בָּתֵּי קְבָרוֹת לְשִׁירִים
בָּתִּים הֵם אֹהָלִים מִבֶּטוֹן
כְּלָבִים הֵם זְאֵבִים שֶׁהִסְתַּגְּלוּ לַהַשְׁפָּלָה
מַרְבַד הַתְּפִלָּה מַזְכִּיר לִי שָׁטִיחַ מְעוֹפֵף
חַדְרִי הִתְאַהֵב בַּנַּעַל הַיְּרֻקָּה שֶׁלָּךְ
אֲנִי טוֹבֵעַ בָּךְ כְּמוֹ שֶׁטּוֹבְעִים הַסּוּרִים בַּיָּם
אֱלֹהִים אַדִּירִים
רְאִי לְמָה הֵבִיאָה אוֹתָנוּ הַמִּלְחָמָה
בַּגְּרוּעִים שֶׁבְּסִיּוּטַי לֹא הֶאֱמַנְתִּי
שֶׁיּוֹם אֶחָד אֲשׁוֹרֵר:
אֲנִי טוֹבֵעַ בָּךְ כְּמוֹ שֶׁטּוֹבְעִים הַסּוּרִים בַּיָּם.
*