יהודה שנהב-שהרבני
מונא אבו בכר

رجلٌ يشبهني אדם בדמותי

חלק שלישי ואחרון בטרילוגיה של ילדי הגטו וסטלה מאריס שכתב הסופר אליאס ח'ורי.

[אני יושב לבדי בדירתי הקטנה בניו-יורק, ללא נפש חיה מסביב. אפילו במַרְאָה אינני רואה את דמותי. במקום זאת, אני רואה בה אדם, בן דמותי, שתווי פניו משורטטים בערפל לבן.

אני צריך להאמין לטענתו כאילו הוא זה אני.

אדם בן חסן דַּנּוּן בחר בגלות בשל אין ספור סיבות. הוא יכול לומר כל דבר שברצונו, כשהוא משתמש בקולות של אחרים, המהדהדים את סיפור הקשר בין הגולה ובין זרותו בארצו שלו. אבל אני חושד בדבריו.

אני יודע שאופק הגלות נפתח עבורו באופן פתאומי כאשר נפגש עם חברו ועמיתו ללימודים באוניברסיטת חיפה נחום הישרמן. הלה הסכים ללא היסוס להפוך אותו לשותף במסעדת "Palm Tree" בניו-יורק. אבל לסיבה שבעטיה נקלע לפרויקט ההגירה לניו-יורק יש שם אחד: דליה. דליה, בת לאם עיראקית ולאב פולני, היא הסיבה. הבה נאמר שהוא החליט להגר לאחר שהסתיימו היחסים אתה, שנמשכו כעשר שנים. כאשר נעלמה דליה מחייו הוא גילה שכל מה שקושר אותו 'לכאן' נקטע ועליו להסתלק 'לשם'.

כאשר התקלח באותו בוקר לוהט בחודש יולי, הוא הרגיש שהמים אשר שטפו את גופו מחקו את רגשותיו. כאילו האהבה היתה טקסט שנכתב על נייר, אולם הדְּיוֹשלה נמחק כאשר שטפו אותו המים. הוא ראה את כתמי דְּיוֹ האהבה פרושים על גופו. הוא פתח את הברז, והדיו נזל אל רצפת חדר האמבטיה, שנראתה כמו אגם כחול קטן. הוא ייבש את גופו, לבש את בגדיו והרגיש בקלילות,  ושהוא רוצה ללכת לבית הקפה שלחוף הים כדי לשתות את קפה הבוקר שלו למקצב הגלים. הוא שתה פינג'אן קפה מר, הדליק סיגריה, הביט בכחול הרחוק, וראה את פניו מהולות בקצף לבן דק שנוצר סמוך לחוף החולי לפני שנעלם.

פקד אותו צער שהתפשט במפרקי גופו, והוא הרגיש שקלילותו אינה אלא אשליה. הוא התעצב ונראה כמי שאיבד את צילו. באותו הרגע הרגיש אדם את המוות מתקרב אליו.]

  תרגום: יהודה שנהב שהרבני | עריכת תרגום: מונא אבו בכר