תיק רצח

"רוצח הוא תמיד איש מאוכזב וכושל". סיפור קצר מאת מוחמד עלי טאהא.

סאלם אלנג'אר ינק בעצלתיים מן הסיגריה שבידו. אחר נשף את העשן האפור באיטיות, ובעודו עוקב אחר הענן המסתלסל בחלל החדר אמר לפתע: "האהבה שהייתה בינינו מתה", והשתתק.

לילא בהתה בשער ראשו המאובק והפרוע, וחיוך מסתורי ריחף על פניה השחומות כשהשיבה לו: "אתה הרגת אותה!" 

בלי להפנות את מבטו אליה ענה סאלם: "אל תחפשי קולב כדי לתלות עליו את הפנטזיות שלך", ולאחר שתיקה קצרה הוסיף: "וכדי לא לכעוס על שיקול הדעת שלך". 

לאחר שינק פעם נוספת מן הסיגריה המשיך: "אין צורך לחפש סיבות. מה שחשוב הוא מבחן התוצאה. כבר אמרתי לך לפני כמה ימים: שום דבר כבר לא מעורר בי תשוקה, גם לא הגוף שלך. היחסים התקררו והחדר צר מלהכיל את שנינו".

היא הושיטה את ידה הימנית לכיס מעילה האפור לחפש מצית. "אל חשש", אמרה, "ככה אשתחרר מריח פיך המסריח בכל בוקר". אחר הפנתה את ראשה, פסעה שתי פסיעות והוסיפה: "המזוודה שלי כבר מוכנה. בזמן האחרון ציפיתי לשמוע את הדברים שאני שומעת עכשיו. אבל אל תשכח שהיו חמש שנים ושלושה חודשים מאז הפגישה אצל אבו נואס…"

"… ועוד שישה ימים…" הוא קטע את דבריה.

"אתה מחשיב את הימים האחרונים?" שאלה, "הייתי מצפה ממך שתספור את הימים היפים שחיינו יחד".

"אל תגזימי", אמר לה סאלם כלאחר יד.

היא הרימה את המזוודה ויצאה ללא מילת פרידה. 

סאלם המשיך לעקוב בעצלתיים אחר העשן המסתלסל בחלל החדר.

סאלם אלנג'אר עטה את מעילו האפור ויצא אל הרחוב. הרוח הקרה צרבה את צווארו ואת אוזניו. הוא שלף את ידו מכיס המעיל, הזקיף את צווארונו כדי לכסות את עורפו, שהיה ארוך כשל תרנגול הודו, וצעד. העננים האפורים נאבקו בשמש, אך כל עת שניסו לכסות אותה, נכשלו והתפוגגו. עלים בצבע המשמש ריצדו על האספלט. 

כשנכנס לבית הקפה "כאן זמאן", ראה שיושביו עסוקים במשחק קלפים. הוא בחר לעצמו שולחן בקרן זווית והתיישב. המלצר הצעיר זיהה אותו והגיע אל שולחנו בחיוך. "מה רוצה כבודו להזמין?" שאל. "כוס תה", הוא ענה באדישות. המלצר נעץ מבט בשיער הפרוע ובזיפים שעל לחייו של סאלם, שלא התגלח ימים אחדים, ושאל אותו בפליאה: "תה?"  היה זה כאילו שאל: "האם האדון חולה, חס וחלילה?" וסאלם ענה בשוויון נפש: "תה. וגם את עיתון הערב". 

המלצר צעק לעבר המטבח: "תה אחד עם נענע". אחר כך הלך וכשחזר הגיש את התה ואת העיתון לסאלם. 

סאלם דפדף בעיתון ולגם מפעם לפעם מכוס התה החם. הוא קרא את הכותרות שבעמוד הראשון והמהם לעצמו: "הן לא שונות מהחדשות של השנה שעברה". אל פניו הסתנן חיוך קטן כשאמר: "מהחדשות של המאה שעברה". אחר כך נעלם החיוך. מבטו נעצר על עמודי החדשות המקומיות. שוד בנק. 19 פצועים בקטטה משפחתית על טפח אדמה. צעיר רצח את אחותו ביריות כדי לשמור על כבוד המשפחה. רעב ביבשת אפריקה. מיליונר קנה את התחתונים של מדונה בעשרת אלפים דולרים. בעמוד חמש נתקלו עיניו במודעה שכותרתה "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור". הוא קרא את המודעה: "המשטרה מצאה גופת גבר אלמוני בשנות החמישים לחייו בסיור בחורשה המערבית. כל היודע דבר על האדם שבתמונה מתבקש להגיע לתחנת המשטרה בעיר העתיקה או לכל תחנת משטרה הסמוכה לביתו". 

סאלם התבונן בתמונה המטושטשת של הגופה; היא נראתה מעוותת. נדמה כאילו המוות והזמן מחקו את אפו של המת והסתירו חלק גדול מן הפנים. הוא התבונן ממושכות בתמונה, כאילו משהו חזק משך אותו אליה. את כוס התה, שממנה לא שתה אלא מספר לגימות, שכח. 

הוא הושיט את ידו לכיסו וגלגל מספר מטבעות על השולחן. אחר כך התרומם ויצא מבית הקפה, מלווה במבטיו המשתוממים של המלצר. 

סאלם הגיע לתחנת המשטרה בעיר העתיקה וניגש ליומנאי. "יש לי מידע על הגופה", אמר. 

"איזו גופה?"

"מהתמונה שפורסמה בעיתון הערב".

"אה, הבנתי. התיק אצל החוקר יוסף. חדר מספר 5 מימין".

סאלם דפק על דלת מספר 5 ונכנס. 

"ערב טוב, כבוד החוקר". אמר והתיישב בטרם קיבל רשות. 

החוקר יוסף בחן אותו מכף רגל ועד ראש במבט יהיר. אחר כך שאל בזלזול: "כן?"

"יש לי מידע". אמר בעודו מתבונן בכוכב הנחושת שעל כתפי החוקר.

"מידע באיזה עניין?"

"הגופה בעיתון הערב".

החיוך שנפרש על שפתיו של החוקר יוסף נחבא מתחת לשפמו. "אהלן!" אמר ואז שלף תיקייה מארון הברזל הקטן, הניח אותה על שולחנו ודפדף בה. סאלם הבחין שמבין הדפים משתלשלת תמונת הגופה. 

"איך השם?" שאל החוקר.  

"סאלם אלנג'אר. תעודת זהות 987654321".

"כתובת?"

"שכונת אַלבֻּרְג' 13/7".

"מספר טלפון?" 

"8865631"

"אתה מזהה את הגופה?"

"כן".

"מה שמו?"

"שמו?" 

"כמובן, שמו".

"יזיד. יזיד אלצאלח".

"האם הוא ממשפחת אלצאלח?"

"לא יודע. יכול להיות שאלצאלח הוא שם אביו או שם סבו או שם משפחתו".

"מה זאת אומרת?"

"הכרנו אותו בשם יזיד אלצאלח. ככל הנראה אלצאלח זה שם משפחתו".

"מאיפה הוא?"

"מפה, מהעיר".

"והכתובת שלו?"

"לא יודע".

"מספר הטלפון שלו?"

"לא יודע".

"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"

"בפעם האחרונה?"

"כן. בפעם האחרונה".

"לפני שש שנים. האמת… לפני חמש שנים וכמה חודשים".

"איפה?"

"בבר של אבו נואס".

"מה הוא שתה?"

"מה ששותים אנשים בברים".

"וכמובן שהחלפתם מילים?"

"כשראה אותי, הוא התרומם מכיסאו, התקרב אלי צוחק, אמר: אהלן, סאלם, והתחבקנו".

החקירה נמשכה חמישים דקות. בסופה אמר לו החוקר: "אתה יכול ללכת לדרכך. אם יהיה צורך נפנה אליך שוב", וסאלם יצא מחדר החקירות.

הוא הלך לדרכו, מרגיש שעשה מעשה מועיל, והעלה בעיני רוחו את תמונתו של יזיד אלצאלח. שיער שחור. קומה תמירה. מבט חמור. אצבעות כחושות מוכתמות בניקוטין.

בדרכו עצר בבר של אבו נואס ומצא אותו כמעט ריק. הוא גמע במהירות שתי כוסות ערק זול ושב לביתו. 

כשנכנס לדירתו הקטנה בשכונת אַלבֻּרְג', התפרקד על מיטת העץ הישנה והדליק סיגריה. הוא נעץ מבט בתקרה וראה כתם רטיבות. בתוך הכתם ראה את יזיד אלצאלח, והתנהל ביניהם דיאלוג ארוך שנמשך עד חצות הלילה. 

לאחר שלושה ימים זימן אותו יוסף החוקר ושאל אותו: "אתה בטוח ששמו יזיד אלצאלח?"

"בוודאי, כבוד החוקר".

"ישבתי שעות ארוכות עם המשנה למנכ"ל משרד הפנים. האחראי הציג בפנינו רשימה של כל המשפחות בעיר שקוראים להן אלצאלח. לא היה גבר או ילד או זקן בשם יזיד. אותו פקיד גם אמר לי שמשפחת אלצאלח היא משפחה שיעית, ולא עולה על הדעת שמישהו מהם ייקרא יזיד".

"אלצאלח הוא שם אביו כנראה". השיב סאלם בשלווה.

"ממתי אתה מכיר אותו?"

"מאז התיכון", אמר והוסיף: "יזיד היה תלמיד נבון. הוא אהב היסטוריה וספרות, והיה מרבה בוויכוחים ובניתוחים. הוא ידע בעל פה מֻעַלַּקַה של אִמְרוּ אלְקַיְס, משורר הגַ'אהִלִיַה. ומה שמוזר, אדוני, הוא יכול היה לדקלם אותה בפומבי מן הסוף להתחלה. המנוח היה תולעת ספרים".

"באיזו שנה הייתם יחד בבית הספר?"

"השנה? סיימנו את בית הספר במחזור 1970 ולא ראיתי אותו מאז, למעט פעם אחת".

"בבר של אבו נואס".

"כן".

"באיזה תיכון למדתם?"

"בית ספר חטין".

"אוקיי. אם כך, שמו ושם משפחתו וכתובתו נמצאים בתיקים של בית הספר".

סאלם יצא מחדר החקירות והתהלך ברחובות העיר חסר מנוחה.

בבוקר המחרת יצא החוקר אל בית הספר התיכון חטין ונפגש עם מנהל בית הספר. הוא דרש ממנו את תיקי התלמידים אשר סיימו במחזור 1970.

מנהל בית הספר הצעיר אמר לחוקר שהוא בתפקיד רק חמש שנים, ובית הספר שלו הוא בית ספר חדש שנבנה לאחר שהמבנה הישן נסדק בתקיפה אווירית. הדבר אילץ את השלטונות להרוס אותו כדי לשמור על שלום התלמידים בני הדור החדש. תיקי התלמידים והמורים שבארכיון הם רק מעשר השנים האחרונות, מאז נבנה הבניין החדש.

לאחר התייעצות עם המנהל הצעיר החליט החוקר לגשת למחלקת החינוך לחפש אחר תיקי התלמידים. הוא התקשר למנהל האזור של משרד החינוך, וזה העביר אותו לסגנו, והסגן העביר אותו למנהל מחלקת הארכיון, והלה העביר אותו לאחראי על מחלקת תיקי התלמידים. לרגע הרגיש החוקר אופטימי, אבל לאחר שיחה קצרה עם האחראי על המחלקה הבין שהתיכון ההיסטורי חטין שלמדו בו דורות רבים של תלמידים נהרס לפני עשר שנים בפקודת השר. הוא אמר לו שתיקי הנוכחות וההיעדרות, הציונים והנתונים האישיים של התלמידים והמורים הושמדו משום שלא היה מקום במחלקה לאכסן אותם.

החוקר זימן את סאלם אלנג'אר ושאל אותו: "האם אתה זוכר איזשהם סימנים מיוחדים על גופו של יזיד אלצאלח?"

"מה זאת אומרת?" שאל סאלם בשלוות נפש.

"איזה סימן בולט על פניו? על צווארו? כתם לידה על הגוף?"

"לא הייתה אז בבית הספר בריכת שחייה". ענה סאלם בעצלתיים.

"האם היו לו קשרים מוזרים?"

"היו לחישות בין התלמידים".

"על מה?"

"לחשו שיזיד אלצאלח מעריץ של צ'ה גווארה".

"ומה עוד?"

"לחשו שהוא מבלה בלילות מחוץ לביתו".

"איפה?"

"לא יודע".

"עם מי?"

"לחשו שהוא מבלה עם אנשים שמדברים הרבה ושיש להם דעות משונות". אמר סאלם ואחר הביט בעיני החוקר והוסיף: "יכול להיות שהן היו יבוּא".

"יבוא?"

"כן. הרי המדינה מייבאת את רוב המוצרים מאירופה, יפן וקוריאה".

"כלומר אתה מפקפק בתעשייה הלאומית ולא קונה סחורה שלה".

"אני?"

"כמובן. אתה!"

"כבוד החוקר, אין לי כסף למוצרים זרים".

"לא בגלל שאין לך כסף, אלא בגלל שאתה חושד בסחורה של המדינה".

"תחי התעשייה הלאומית". 

"ויזיד אלצאלח?"

"מה אתו?"

"היה חבר שלך?"

"לא. חס וחלילה".

החוקר יוסף לחץ על כפתור, ושלושה שוטרים נכנסו. אחד מהם נשא אזיקי פלדה.

וכאשר אזקו את ידיו של סאלם אלנג'אר הוא אמר: "חכה רגע, כבוד החוקר. אני נשבע באללה שאני לא מכיר אותו ולא ראיתי אותו".

"בסוף אתה תודה באמת", אמר החוקר בכעס. 

"איזו אמת, אדוני?"

"שאתה רוצח".

"יזיד אלצאלח הוא בלוף. פרי הדמיון החולני שלי".

"אתה רצחת אותו".

"איך אני יכול לרצוח בלוף, פטה מורגנה?"

"יש לנו קלטת שמוכיחה את זה".

"מוכיחה את אכזבתי".

"רוצח הוא תמיד איש מאוכזב וכושל".

"אדוני אני לא מכיר איש ששמו יזיד אלצאלח, האמן לי".

השוטרים גררו אותו אל הזינזנה. 

תרגום: יהודה שנהב־שהרבני | עריכת תרגום: לואי ותד

*הסיפורים התפרסמו לראשונה במסגרת שיתוף פעולה בין מכתוב לזירה- בימת דעות דו לשונית בעיתון הארץ. התרגום נעשה לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *